זוגיות במשבר ללא מוצא

שלום, אני כותבת את זה עם דמעות, חוסר אונים ותסכול רב. אני נשואה מזה כשנתיים וחצי,בעלי הוא הראשון שלי ושנינו אנשים דתיים. כשהתחתנתי לא באמת ידעתי מה המשמעות הרצינית של נישואים, זה בא לי גם מהר, דבר שגרם לי לקחת את בעלי ואת הנישואים כמובן מאליו. בעלי לעומת זאת, בא לנישואים ברבאק, הוא בא מוכן נפשית ובשבילו הנישואים היו ערך עליון ומקודש. כתוצאה מכך, לא עבדתי על עצמי כלומר על המידות שלי כי הייתי יודעת שגם אם נריב למשל, הוא זה שיבוא להתרפס ולבקש סליחה וכן, הגעתי למצב שזלזלתי בו ואף חשבתי שהוא סמרטוט וכל זאת נבע לא מתוך מקום רע, אלא מחוסר מודעות לנישואים ומגאווה שהייתה לי. כל זה נמשך במשך כשנה עד שהוא התפוצץ והבין שהיה כביכול פרייאר כל הזמן הזה, שהוא היחיד שנלחם על הנישואים והראה אכפתיות ואילו אני, לא היה אכפת לי אפילו לאיים בגירושים. מאותו רגע שהוא השתנה,הנישואים הפכו להיות גיהנום, כל ריב הפך לפיצוץ גדול שבמהלכו נאמרו מילים קשות, קללות וניתוק ממושך של כמה ימים ובזמן האחרון,גם כמה שבועות. אני כבר הבנתי את החוסר מודעות שהיה לי בשנה הראשונה והצטערתי על זה, כי ראיתי מה היו ההשלכות ומהרגע שהבנתי זאת, התחלתי גם אני לעשות עבודה עם עצמי ולהילחם על הנישואים אבל זה כבר לא עזר, כי לנגד בעלי עומד מה שהיה פעם, הוא לא משתחרר מזה ובכל פעם מפחד לצאת פרייאר אז מתנהג באטימות ובאדישות. אני מבינה אותו ומבינה שזה כנראה נובע מפחד ומטראומה שיש לו מאותה תקופה, אבל כמה אפשר להלקות אותי על העבר? זה גם מונע ממני להתקדם ולהתייאש, גם שאני באמצע תהליך של עבודה עצמית, זה פשוט מוריד אותי. ובשנה וחצי האחרונים הכל נהיה רע, אין שום קשר ביננו, וגם אם יש זה נמשך מעט זמן עד שמגיע פיצוץ, כרגע אנחנו לא מדברים בכלל כבר שבועיים וכמה ימים. הגעתי אף למצב ששקלתי התאבדות, כי אני מרגישה שאני נשואה אבל בודדה מאוד, אין לי עם מי לדבר. משפחתי חושבת שהכל טוה ביננו ואני מפחדת לנפץ להם את האשליה הזאת ולאכזב אותם, עד כדי כך שאני מעדיפה להמשיך לסבול בשקט (זוהי גם הסיבה שאני לא מתגרשת) יש לציין שניסינו כמה פעמים טיפול זוגי אך הפסקנו את התהליך, כי זה לא עזר ואף להיפך, העצים את המשקעים ביננו כי כל אחד התמקד בדברים שהשני צריך לשפר. אני הגעתי לייאוש, מרגישה שאני כלואה וחנוקה כי מצד אחד, רע לי עם בעלי , אני מרגישה שהרגשות כלפיו כבר דעכו בעקבות כל מה שקרה ובנוסף, אני כבר לא חושבת שיש מה לתקן ולא רוצה לנסות בכדי לא להתאכזב שוב ושוב כשלא נצליח וגם בעלי אטום ולא מדבר אפילו על אפשרות של לתקן, ומצד שני, יש בי פחד עצום שמשתק אותי מהלתגרש,מפחדת לאכזב את המשפחה שלי. סליחה שזה ארוך, אני אובדת עצות