משבר בזוגיות

שלום, אני ובן זוג שלי ביחד כבר 6 שנים, עברנו ביחד תקופות שונות, גרנו ביחד עם ההורים ולאחרונה עברנו לגור לבד. קיוויתי שהתנתקות לחיים עצמאיים תעשה לנו טוב, אבל המשבר שהתבשל כבר כשנה התפרץ אפילו יותר. אנחנו רבים כל ערב, כשבצהריים בשיחות טלפון אנחנו מאד אוהבים ונחמדים זו לזה, בערב כל שיחה יותר מכמה משפטים הופכת להיות סיוט. גם עניין המין התדרדר מאד עקב המחלה שהתגלתה לי לאחרונה והיא סחטה מימני כל חשק לחיות, שלא נדבר על חשק מיני. אני מבינה שזה השפיע עליו מאד, אני רוצה לתקן את המצב אבל הוא לא מעוניין. הוא לא מתנגד, אבל הוא התרחק עד כדי שלא ניגש אליי אף פעם עם אהבה, ואני מרגישה שהוא מאד תוקפני כלפיי, כאשר עם כל שאר הסביבה הוא בן אדם טוב לב ונחמד. כשאמרתי לו על התחושות שלי הרגשתי שהכל התפרק לגמרי. אני מאד אוהבת אותו, אני רוצה להיות איתו ולבלות קצת זמן ביחד, אבל הוא מעדיף להיות עם חברים שלו לבד. אם הוא בבית הוא מתלונן על עייפות או שאינו מרגיש טוב ונמצא בחדר אחר כאשר משחק בפלאפון או רואה ספורט. אני אף פעם לא כעסתי עליו ואפילו לא הערתי על הזמן שלו עם עצמו ו״תחביבים״ שלו, אבל כשאני מציעה לעשות משהו ביחד, אפילו לראות סרט או ללכת לטייל - הוא אומר שלא רוצה. אני לקחתי כל האחראיות על המתרחש עליי כי הרגשתי שהכל בי מעצבן אותו, שאני כל הזמן עושה דברים רעים, הורסת הכל. לאחרונה אני לא מאמינה לזה, אני חושבת שזה הרגל ולא אהבה, פחד לפגוע בי, רחמים אולי. כמה פעמים דיברתי על התחושה שהרגשתי שאנחנו כבר לא זוג, יותר כמו שותפים לדירה והצעתי לחזור כל אחד לבית הורים, אבל הוא התעקש על רצון שלו להשאר ביחד. אני עייפה ומותשת, אני מרגישה שכל דבר משותף אפילו לעשות קנייה בסופר זה אתגר, הכל נעשה בכוח ובלי שמחה. אני רוצה לשמוע כל שעה או עצה כי אני נמצאת במבוי סתום ורוצה חיים טובים ומאושרים לשנינו. תודה