שאלות ותשובות - עמוד 301

במהלך שלב המניה התנהגות הסובל עלולה להפוך לחסרת מעצורים. הדבר עלול להגביר את הסיכון לפגיעה הן לסובלים עצמם וכן לנמצאים בקרבתם. בנוסף, במקרים נדירים עלולים מטופלים החווים מניה להפוך לפסיכוטיים, לשמוע קולות או לראות דברים, ודבר זה בתורו עלול לגרור תגובה אלימה. במהלך התקף יש לשכנע את המטופל שלא לנהוג או להפעיל מכונות. אם חבר\ה או בן או בת משפחה סובלים מהפרעה דו-קוטבית, יצרו קשר עם הרופא שלהם ברגע שהתקף ניכר לעין. לעתים יכול טיפול מוקדם להפחית את שיעור ההתנהגות המסוכנת.

על אף ששיעור הפגיעה הוא שווה בין שני המינים, נשים נוטות יותר לפתח את ההפרעה הדו-קוטבית מסוג 1. בעוד שאירועי המניה פחות קשים מאשר אצל גברים, הם עדיין מתחלפים לסירוגין בדיכאון. נשים גם נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח תסמינים במחזור תכוף, דבר שיש המקשרים אותו לתנודות בהורמוני הפריון, או לפעילות בלוטת התריס. נשים מאובחנות יותר בטעות כסובלות מדיכאון בלבד, ואז נרשמות להן תרופות נוגדות דיכאון. דבר זה מחמיר לעתים תכופות את הפיכת מחזור התסמינים לתכוף יותר.

השינויים ההורמונליים של התקופה שלפני ואחרי הפסקת הווסת (גיל הבלות) מחריפים לעתים תכופות את התסמינים של הפרעה דו-קוטבית. בנוסף, שינויים בלקיחת תרופות עשויים להידרש בעת כזו על מנת לאזן את השפעת ההפרעות ההורמונליות.

תרופות המכונות מייצבי מצב רוח משמשות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. קיימים מספר סוגים לבחירה, ואלה הסובלים מן ההפרעה לרוב נזקקים לטיפול ארוך טווח.

למניה, הטיפולים המקובלים כוללים תרופות אנטי-פסיכוטיות ו\או שנעשה שימוש בתרופות ברגעה. בעוד שפעם אשפוז היה הטיפול המקובל במהלך שלב זה של המחלה, כיום מעדיפים הרופאים טיפול-חוץ.

טיפול להתקפי הדיכאון עשוי לכלול ליתיום ו\או תרופות נוגדות כפיון. לאלה שתסמיניהם קשים יותר לשליטה, שילוב של ליתיום ותרופה נוגדת-דיכאון עשוי להועיל.

בנוסף לתרופות, טיפול פסיכו-חברתי כמו טיפול קוגניטיבי עשוי להועיל לצורך תמיכה והדרכה.

כאשר תרופות ופסיכו-תראפיה אינן מועילות, טיפול בנזעי חשמל (ECT) או "טיפול בהלם" מועיל על פי הדיווחים ל-75% מן המטופלים המנסים אותו.

כרגע אין גורם בודד עליו יכולים רופאים להצביע כגורם להפרעה דו-קוטבית. עם זאת, תיאוריה אחת הקיימת כיום משערת שקיים פגם חבוי בכימיה של המוח, שעלול להיות מוחמר על ידי גורמים סביבתיים או תלויי אורח חיים, כמו שימוש לרעה באלכוהול ובסמים. מתח עשוי אף הוא לשחק תפקיד, ואצל נשים, תנודות הורמונליות עלולות להחריף את התסמינים. בינואר 2006 בודדו שני חוקרים סקוטים גן שמכפיל את הסיכון ללקות בהפרעה דו-קוטבית, דבר שחיזק את ההנחה שקיימתת נטייה גנטית למחלה זו.

באופן טיפוסי, הפרעה דו-קוטבית מתחילה בתחילת שנות העשרים לחיים. עם זאת התסמינים הראשונים – שבמקרים רבים אינם מזוהים – עשויים להופיע בילדות המוקדמת, או באורח פחות שכיח, מאוחר עד כדי גיל הזהב.

הפרעה דו-קוטבית סוג 1 מציינת את המטופלים הלוקים בצורה הקלאסית של מחלה זו: מופעים נשנים של מניה ושל דיכאון.

הפרעה דו קוטבית 2 מציינת את אלה שלעולם אינם חווים מניה חמורה ובמקום זאת אירועי המניה הם קלים יותר, ומתחלפים לסירוגין בדיכאון.

מונח שלישי – הפרעה דו-קוטבית תכופת-מחזור – מציינת את אותם חולים אשר חווים ארבעה אירועים דו-קוטביים או יותר בתוך 12 חודשים. הדבר עלול לכלול אירועים מרובים תוך שבוע אחד או אפילו באותו היום. תופעה זו מתרחשת לרוב מאוחר יותר בהתפתחות המחלה, ונפוצה יותר אצל נשים.

הפרעה דו-קוטבית מתפתחת לרוב במהלך שנות ההתבגרות. אחד הסימנים להפרעה דו-קוטבית היא מצב המכונה "היפומניה". במהלך שלב זה חווה המטופל פרץ אנרגיה פתאומיה שהוא או היא מזהים כפרץ פרודוקטיביות. אולם היפומניה עלולה להתקדם למניה חמורה ואצל אנשים מסוימים, מלווה לאחר מכן בדיכאון.

אירוע מניה אמיתי מאובחן אם קיים מצב רוח מרומם עם שלושה או יותר מן התסמינים במשך רוב היום, כמעט כל יום, במשך לפחות שבוע. אם קיים גם רוגז, הרי שנחוצים ארבעה יותר תסמינים בכדי לאבחן מניה.

אירוע דכאוני מוגדר כקיים אם חמישה או יותר מן התסמינים קיימים במשך רוב היום, כל יום, במשך שבועיים או יותר.

פסיכיאטר הוא לרוב סוג הרופא אשר מבצע את הקביעה של הפרעה דו-קוטבית. לרוב מבוצעות בדיקות דם ושתן בכדי לשלול שימוש בסמים כסיבה לתסמינים, או מחלות כלשהן כגון הפרעת בלוטת התריס.

• התסמין הנחרץ ביותר להפרעה דו-קוטבית הוא מחזורים מתחלפים של מניה ושל דיכאון.
• התנהגויות במחזור המניה כוללות:
• עלייה דרמטית ברמת האנרגיה וצורך מופחת לישון.
• מחשבות דוהרות המבוטאות לעתים במהלך שיחה מהירה.
• תחושת "היי" או אופוריה – כאילו הסובל יכול לעשות כמעט כל דבר.
• הסובלים קלים להסחת דעת ולעתים גם לרוגז.
• שיקול דעת גרוע – לדוגמא רכישת מוצרים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו או שאין לנו בהם שימוש.
• צורך מוגבר בסקס ובהתנהגות מינית פרועה.
• שימוש באלכוהול ובסמים, במיוחד קוקאין וכדורי שינה.
• התנהגות תוקפנית, לעתים פרובוקטיבית.
• הכחשת קיומם של שינוי או בעיה.

במצב הדכאוני התסמינים עשויים לכלול:

• עצב, חרדה, או תחושת "ריקנות" בלתי פוסקים.
• פסימיות או חוסר אונים שאינם מוצדקים על פי הנסיבות.
• תחושות אשמה, חוסר ערך או חוסר ישע.
• תשישות קיצונית, אובדן עניין בפעילויות מהנות.
• עניין מופחת ביחסי מין.
• הפרעות שינה.
• בעיות תזונה – אובדן תיאבון או תיאבון מוגבר ועלייה במשקל.
• חשבות או נסיונות אובדניים.

הפרעה דו-קוטבית היא מחלת נפש הגורמת לתנודות דרמטיות במצב הרוח, ומציתה התקפים של מניה ושל דיכאון כאחד. במהלך התקפי ה"מניה", הסובלים עוברים למצב מנטלי של התעלות חושים לא מציאותית ומאבדים באופן זמני קשר עם היבטים שונים של המציאות. במקרים קיצוניים, הם ירגישו שיש להם כוחות-על. במקרים קלים יותר, הם ייצאו לקניות בגחמה של רגע ויקנו מוצרים יקרים שאינם צריכים ולרוב אינם יכולים להרשות לעצמם.

התקפים אלה מתחלפים לסירוגין במצב דכאוני. במהלך תקופה זו קיימים מחסור במרץ, רגזנות, עצבות ותחושת חוסר אונים. בין שנ סוגי ההתקפים יכולות להיות תקופות בהן הסובל נראה נורמלי, ומאוזן ובשליטה. עם זאת, אחוז קטן מבין הסובלים מהפרעה דו-קוטבית חווים תסמינים שרידיים כרוניים.

ההגדרה המוקדמת למצב זה היתה "מניה דיפרסיה". כיום היא מכונה הפרעה דו-קוטבית על מנת לציין את הניגודים הקוטביים או כאמור, את התנודות במצב הרוח ותפישת המציאות הסובבת.

אכילה נכונה היא אמצעי רב עוצמה להסרת כמה גורמי מניעה למחלות לב. אימוץ תכנית תזונה בריאה ללב יכולה להפחית מן הכולסטרול בפרט ומן ה-LDL (כולסטרול "רע") בפרט, להנמיך את לחץ הדם, להפחית את רמת הסוכר בדם ולסייע בהורדת משקל.

על מנת להפחית את הסיכון שלכם ללקות המחלת לב, נסו את העצות הבאות:

• הגדילו את כמות הירקות, הפירות, הדגנים המלאים והקטניות שאתם אוכלים.
• הגבילו את כמות השומן שאתם צורכים. כשאתם משתמשים בשומן מוסף, השתמשו בשומנים רווים ובלתי רווים.
• אכלו מגוון – בדיוק בכמות הנכונה – של מזונות עתירי חלבונים. מזונות חלבון נפוצים (מוצרי חלב, בשר אדום) הם בין האשמים העיקריים בהגברת הסיכון למחלות לב. עלידי איזון של מקורות חלבון מן החי, השג והצומח, תוכלו להפחית את הסיכון שלכם.
• הגבילו את צריכת הכולסטרול.
• אכלו פחמימות מורכבות (כגון לחם מדגנים מלאים, אורז, פסטה), והגבילו את צריכת הפחמימות הפשוטות (כגון משקאות מוגזים, סוכר, מתוקים).
• אכלו ארוחות קטנות, אך מרובות יותר לאורך היום (לדוגמא, אכלו 5-6 “מיני-ארוחות").
• הפחיתו את צריכת המלח שלכם.
• התעמלו באופן קבוע
• שתו שניים עד ארבעה ליטרים של מים ביום (אלא אם כן אתם מוגבלים בצריכת נוזלים).