מה גורם לאלצהיימר ומה טומן העתיד?

המחלה, הקרויה על שם הרופא שגילה אותה (אלוייס אלצהיימר), היא הגורם לשיטיון (דמנציה) הנפוץ ביותר בעולם, ופוגעת ביותר מ-2% מאוכלוסיית העולם. למרות שהמקרה הראשון תועד לפני יותר מ-100 שנים, ועל אף המחקר הענף מאז, עדיין לא נמצא טיפול מרפא למחלה. עם זאת, ההבנה העמוקה יותר של אופי המחלה הביאה לפיתוח מגוון טיפולים בתסמינים הנלווים לה, טיפולים תרופתיים לעיכוב התפתחות הדמנציה וכן שיטות אבחון חדשות.

הגורמים לאלצהיימר

בבסיס מחלת האלצהיימר נמצאת פגיעה בשלושה תהליכים חיוניים בתאי העצב: תקשורת בין-תאית, תיקון פגמים וחילוף חומרים.

מגוון תהליכים פתולוגיים זוהו במוחם של חולי האלצהיימר, ביניהם שקיעה של חלבונים לא תקינים (פלאק אמילואיד) ושינוי בתפקוד של חלבון הטאו. עם זאת, לא ברור האם שינויים אלו הם רק תוצאת לוואי של תהליכים מורכבים יותר, או שהם הגורם הראשוני להתפתחות המחלה.

בין גורמי הסיכון המוכחים למחלה נמנים:

1. זקנה - גורם הסיכון המשמעותי ביותר
2. רקע משפחתי - נכון להיום אובחנו 4 גנים הקשורים למחלה, אולם בדרך כלל הפגמים באותם הגנים נוצרים בחולה במהלך חייו והם לאו דווקא מולדים.
3. השמנה - וכן עמידות לאינסולין.
4. יתר לחץ דם ואי סדירות בפרופיל השומנים בדם.

מה קורה באלצהיימר?

המאפיין העיקרי של מחלת האלצהיימר הוא אובדן זיכרון שמחריף בהדרגה. הפגיעה בזיכרון מתחילה בפגיעה בזיכרון לטווח קצר וזיכרון מרחבי ולבסוף מתפשטת גם לזיכרון ארוך הטווח, זיכרון פרוצדורלי (נגינה על כלים, נהיגה ועוד) וכן פגיעה בכישורים קוגניטיביים אחרים כמו כישורי שפה.

בעוד שהאסוציאציה החזקה ביותר של מחלת האלצהיימר היא לדמנציה, חשוב מאוד לזכור כי הפרעות פסיכיאטריות אחרות, בייחוד הפרעות מצב רוח, הן חלק חשוב מאוד מן המחלה. למעשה, בדרך כלל הפרעות במצב הרוח ניתנות למדידה בשלבים  הראשוניים של המחלה ומחקרים אפדמיולוגיים הוכיחו כי היסטוריה של דיכאון, לדוגמא, היא גורם סיכון בלתי תלוי להתפתחות של מחלת האלצהיימר בעתיד.
בשלבים שונים של מחלת האלצהיימר יכולות להתבטא הפרעות אחרות, כמו אגיטטיביות, אגרסיה, מחשבות שווא ופרנויה, לכן חלק ניכר מהטיפול באלצהיימר הוא טיפול תרופתי והתנהגותי במחלות הפסיכיאטריות הנלוות.


בשלביה המתקדמים של המחלה, מתרחשת פגיעה בתפקודים אוטונומיים (בסיסיים) של הגוף, ועם הזמן נפגעת השליטה על הסוגרים, נפגעים מנגנוני הרעב והן רפלקסים חיוניים כמו רפלקס הבליעה, השיעול וההקאה. התפתחות זו, יחד עם פגיעה ביכולת הניידות (הן בגלל התקדמות המחלה והן בגלל פציעות כתוצאה מהמחלה ותחלואה נלווית שכיחה בקבוצת הגיל של החולים באלצהיימר) מצריכה את חולי האלצהיימר לטיפול סיעודי מורכב במסגרת מוסד סיעודי.

אבחון אלצהיימר

הדרך הבטוחה היחידה לאבחן את המחלה היא באמצעות ביופסיה. הכלי האבחוני החשוב ביותר נשאר עד היום הראיון הרפואי. הפסיכיאטר, הגריאטר או הנוירולוג המבצעים את האבחנה משתמשים בשאלוני עזר שונים, כאשר הנפוץ שבהם הוא ה mental status score שבודק תפקודים קוגנטיביים במגוון תחומים, כמו: זיכרון לטווח ארוך, בינוני וקצר, תפקודי שפה, התמצאות מרחבית, מוטוריקה עדינה ועוד.

במקרים של אבחנה שאינה חד משמעית, ובייחוד בקרב חולים צעירים יותר, מקובל להוסיף אמצעי אבחנה נוספים לשלילת אבחנה מבדלת אחרת. כך, לדוגמא, ייתכן שהרופא המטפל יחליט להוסיף סריקות CT של המוח, סריקות MRI, ניקור מותני, EEG ועוד.

מה טומן העתיד?

כאמור, מחלת האלצהיימר אינה ניתנת לריפוי והיא גורם התמותה השביעי בשכיחותו בארצות הברית. עם זאת, משך הזמן מהאבחנה הראשונית ועד לאשפוז במוסד סיעודי או לפטירה מן המחלה אינו קבוע ומצוי במגמת עלייה מתמדת עם ההתקדמות הרפואית, ההבנה והטיפולים במחלה. כך, לדוגמא, אם עד לפני כ-5 שנים, משך הזמן הממוצע מהאבחנה הראשונית ועד לפטירה של חולים מעל גיל 80 עמד על 3 שנים, היום הוא כבר מתקרב ל-4 שנים. בקרב חולים המאובחנים בגיל צעיר יותר, זמן זה עולה על 10 שנים.

החלטות חשובות ולא קלות שיש לבחון

חשוב מאוד לקבל מידע לגבי הצפוי לקראת התקדמות המחלה ולקבל החלטות עתידית. מקובל להעביר אפוטרופסות על הנכסים הפיננסיים ולבחון אפשרות של כתיבת גילוי דעת בנוגע לטיפול הרצוי בשלבים מתקדמים יותר, שלאחרונה מקבל משנה תוקף חוקי בישראל (עם פרסום חוק החולה הנוטה למות ובעקבות חקיקה עתידית נוספת בנושא).

מאת: מערכת infomind