טור אישי: לא קל להיות חולת סרטן ורווקה

את הגוש בשד גילתה מירב שובל בדיוק שנה וחצי מפטירת אביה מסרטן ריאות. אחרי תקופה לא קלה, היא חוזרת לשגרת חיים חדשה, ומצויידת במסר: " לכו להיבדק – זה יכול להציל את החיים שלכן" 

יום המודעות הבינלאומי לסרטן זו סיבה טובה לחשוב על כל מה שעברתי מהרגע שגיליתי שיש לי סרטן ועד היום שבו חזרתי סוף סוף לשגרת חיים רגילה.

את הסרטן גיליתי בדיוק שנה וחצי אחרי שאבא שלי נפטר מסרטן ריאות. איכשהו תמיד חשבתי שיהיה לי סרטן השד. ככה זה כשלסבתא שלך מצד אימא היה סרטן, ואז גם לדודה ובת דודה מצד אבא. 

היה לי מזל גדול. את הגוש הרגשתי באוגוסט, לא היה תור לכירורג שד, אז הלכתי לרופאת משפחה, שאמרה שנראה לה שזה כלום אבל שבכל זאת אלך להיבדק. אני נמצאת במרחק שמונה חודשים מאותו היום. מזל גדול כבר אמרתי?

באפריל הלכתי לביקורת אצל הכירורג ובמאי לאולטרסאונד. הלכתי הכי "בשאנטי", כי הייתי בטוחה שזה כלום. אך באותו היום, 26.5.2014 - החל המרוץ שלי. באולטרסאונד כבר ראו שמשהו לא בסדר ושלחו אותי מיד לממוגרפיה (או "קרקס השד") ומשם לאולטרסאונד נוסף. שבועיים לאחר מכן עברתי ביופסיה – שלשמחתי, התהליך עצמו היה פחות נוראי ממה שחשבתי ושבוע לאחר מכן בישר לי הרופא  שיש לי סרטן השד ושיש לי מזל – הוא מקומי וללא גרורות. הוא אמר לי – מזה את לא תמותי. 

הגילוי המוקדם הבטיח שמוציאים לי רק את ה"גושון", שאני יכולה לשמור על השד שלי ושאני אצטרך רק הקרנות וטיפול תרופתי. בדצמבר, אחרי כול הטיפולים, נערכה ביקורת עם אונקולוגית שלי שאמרה לי שאני משוחררת ממנה עד אוגוסט. רשמית זה מאחוריי.

זה נשמע מהיר, אבל להלן הרשימה המלאה של מה שעברתי: שלוש  הדמיות אולטרסאונד, ממוגרפיה, MRI,  הרדמה מקומית אחת, שלוש הרדמות מלאות, שני ניתוחי כריתה חלקית, שאיבת ביציות, שני לילות באשפוז, ועוד אשפוז יום אחד, שלוש זריקות מורפיום (אהובי), שמונה פגישות עם הכירורג (לא כולל הניתוחים), שלוש פגישות עם האונקולוגית, שתי פגישות עם הרדיולוג, שתי פגישות עם מומחי פוריות (אחד מהם מתמחה בטיפולי סרטן), ארבע פגישות עם מתאמת שד, ארבע נוספות עם האחות, פגישה אחת עם העובדת הסוציאלית, חמש עם הפסיכולוגית, מפגש אחד של קבוצת תמיכה, הרבה פגישות עם מטפלת בדיקור (המדהימה), עשרות זריקות שהזרקתי לעצמי, שמונה בדיקות דם, שלוש מיני התמוטטות עצבים (אחרי הניתוח השני, בשבוע המלא הראשון של ההקרנות וביום שחיכיתי 5 שעות להקרנה), 25 הקרנות + סימולציה אחת, כוויה אחת, עשרות כדורים שלקחתי ולוקחת, לב שנשבר (ת'כלס הוא היה נשבר בכל מצב), תעודת נכה 100% למשך שנה, כלבה אחת מדהימה שנותנת לי אהבה (ות'כלס עלתה על הסרטן עוד לפני שאני עליתי עליו), הרבה עייפות, הרבה-הרבה-הרבה שוקולד וכמה חגיגות: כשגיליתי שהניתוחים הצליחו והסרטן מחוץ לגופי, כשסיימתי את תהליך הקפאת הביציות, כשסיימתי את ההקרנות וסופ"ש אחד מושלם ברומא כשחזרתי להיות עצמי.

אני מאמינה גדולה בלקחת את הרע ולהפוך אותו לטוב. הטוב שיוצא לי מהרע הזה זה הוא הפצת המודעות שסרטן השד יכול לקרות בכל גיל , לכל אחת ושכדאי להיבדק כי גילוי מוקדם באמת יכול להציל חיים ולשנות את כל תהליך ההבראה. 

במהלך התקופה הכרתי הרבה נשים ממועדון הוורודות, נשים מדהימות וחזקות, כאלו שעוזרות אחת לשנייה ותומכות אחת בשנייה כי הן היחידות שבעצם יכולות להבין מה ההרגשה. כל בוקר כשהייתי נוסעת להקרנות חשבתי כמה זו הזיה אבל בצורה מסוימת זמן ההמתנה שלי שם היה גם הזמן היחיד באותו היום שהרגשתי נורמלית, כי הייתי מוקפת באנשים שעוברים את אותו הדבר.

לי היה מזל. גם הגילוי המוקדם, גם האנשים שמקיפים אותי. זה לא קל להיות חולת סרטן ורווקה, אבל יש לי משפחה וחברות וחברים טובים שבאמת עמדו לצדי לאורך כל הדרך. 

זהו, הכל נגמר. בתחילת השבוע חזרתי לעבוד. חוזרת לשגרה ברוכה של עיסוקים, אנשים, לצאת מהבית כל בוקר ולא לבית חולים.

הסרטן שינה אותי. את השינוי שלי התחלתי עוד קודם כשאבא שלי נפטר שהבנתי שחיים פעם אחת ושצריך לנצל אותם. אז יש לי פרופורציות אחרות. אם הייתי חולה לפני שאבא שלי נפטר אז בטח הייתי מקבלת את זה הרבה יותר קשה. אני מנסה ליהנות יותר מדברים, מנסה פחות לדאוג, לראשונה בחיי גם מנסה לאכול יותר בריא. כי אין מה לעשות – מתכננת לחיות עוד 60 שנה באיכות חיים טובה וצריכה לעשות כל מה שאני יכולה בשביל לוודא שזה יקרה.

אז קחו את יום המודעות הזה ותודו על כל מה שיש לכם. וגם, לכו להיבדק – זה יכול להציל את החיים שלכן.