"שום דבר לא חוזר למה שהיה לפני"

סרטן השד "תפס" אותי לפני שש שנים, בעודי בת 52. הסיפור שלי מתחיל מהבשורה הקשה על כך שיש לי גוש סרטני גדול בשד. משם הכל הופך לסרט אימה: טיפולי כימותרפיה קשים, כריתה מלאה של השד ולבסוף גם הקרנות. לאחר תהליך חשיבה, התייעצות עם מומחים ושיחות עם האנשים הקרובים אלי, אני מחליטה כי אין כרגע בחיי מקום להתערבויות כירורגיות מיותרות ומוותרת על ניתוח שחזור השד. 

מספרות על ההתמודדות עם סרטן השד:

-"אני מתגעגעת למחלות של בריאים"

-"המחלה לימדה אותי לדאוג לעצמי"; מירי חלתה בסרטן - פעמיים

נשים רבות מספרות על תקופת הגילוי וההתמודדות - שהיא אכן קשה מנשוא, אך במהלך ההתמודדות, הבנתי כי השיח על היום שאחרי המחלה הוא דל בצורה שאיננה תואמת את הקשיים של אותה תקופה. עם סיום הטיפולים נשלחתי הביתה "לחזור" אל חיי , וממקום בו הייתי תחת השגחה צמודה נחתי על קרקע לא יציבה. שום דבר לא חוזר למה שהיה לפני - לא הגוף ולא הנפש. נזקקתי לעזרה מקצועית בעיבוד המחלה ובתהליך הרכבת הפאזל של חיי מחדש. כדי לעשות זאת השתתפתי בקבוצת התמיכה בעמותת אחת מתשע, יחד עם נשים נוספות שעברו את המחלה, כל אחת בזמנה עם הסיפור המיוחד שלה. אך כולנו דיברנו באותה שפה, שפה שרק אנחנו מבינות. 

"הבנתי שהגיע הזמן לצאת אל העולם ללא פחד"

לאורך כל שלבי המחלה ניהלתי יומן מצולם וכתוב, כך שבתוך העיסוק האינטנסיבי בגוף ובחולי מצאתי מקום של יופי, יצירה ורוח. לאחר ההחלמה חשפתי חלקים נבחרים מהיומן בתערוכה "תיקון אמנותי" אותה הצגתי. "קיימים מצבי החיים הללו שאין הרגש מעלה כלל אפשרות של תיקון להם. במצבים אלו יתאפשר התיקון אך ורק עם הקבלה הרגשית והמחשבתית, שאי-אפשר לעשות תיקון. שאי-אפשר להגיע לתיקון. אי אפשר להפוך את מה שהיה לכזה שלא היה" (ד"ר רינה ברלב אליאלי ז"ל - מתוך טקסט התערוכה). את העבודה האחרונה לתערוכה יצרתי שנתיים אחר סיום הטיפולים ובה עסקתי בדימוי הגוף ובנשיות עם חוש הומור. התערוכה סימלה עבורי את הקבלה.

בעקבות המחלה תפיסת עולמי השתנתה. הבנתי שהגיע הזמן לצאת אל העולם ללא פחד ולהגשים את חלומותיי. הפוקוס עבר לחיים ועשייה בהווה, כי החיים היום ומה שאני עושה בהם בהווה יוצרים את העתיד. הפרופורציות וסדר העדיפויות השתנו. בעלי וילדיי חוו יחד איתי את המחלה, ויחד עם השינוי האישי שלי, גם משפחתי עברה שינוי בתפיסת החיים. תחושת הפחד התחלפה ברגיעה, אומץ והקשבה, התקרבנו והתחזקנו יחד כמשפחה. בתי הבכורה ליוותה אותי במהלך המחלה בכל השלבים והתמודדה עם רגעים קשים. כיום היא בת 30 ועוסקת באומנות ורפואה טבעית, מתוך האמונה כי חיים נכונים ומאוזנים שומרים עלינו בריאים. נראה שהמחלה שלי השפיעה גם על הבחירות שלה בחיים.

קראו עוד: סרטן השד: כיצד יודעים שהמחלה חזרה?

מעבר לסגירת המעגל דרך האומנות, אני סוגרת מעגל גם דרך עזרה לחולות בסרטן השד במסגרת התוכנית "לצידך" של עמותת "אחת מתשע". התוכנית מכשירה נשים שהחלימו מסרטן השד ללוות באופן אישי חולות חדשות, עבורן אני מהווה אוזן קשבת, תומכת ומייעצת. ליווי הנשים ביום שאחרי הוא חלק מאחווה נשית של תמיכה, של נתינה וקבלה. עכשיו, בעודי מחוזקת אני יכולה לתת את אותה התמיכה שאני קיבלתי בדרכי לחזרה לחיים. 

הטיפ שלי ליום שאחרי: אל תתביישי בגופך, היי שלמה עם עצמך, כי זה מה שחשוב. כפי שאת רואה את עצמך כך יראו אותך האחרים.