" בזמן שאחותי חגגה את סיום הטיפולים, אני התחלתי אותם"

הסיפור המשפחתי שלי התחיל לפני 30 שנה, כשאמי חלתה בסרטן השחלות. אז, לא ידענו ולא שיערנו כי מדובר בפגם גנטי. רק הרבה שנים אחרי וממש במקרה התגלה שאנחנו נשאיות. 

מספרות על ההתמודדות עם סרטן השד:

-"אני מתגעגעת למחלות של בריאים"

-"המחלה לימדה אותי לדאוג לעצמי"; מירי חלתה בסרטן - פעמיים

-"שום דבר לא חוזר למה שהיה לפני"

כשאחותי הגדולה חלתה לפני שלוש שנים בסרטן השד, הבנתי שייתכן שגם על דלתי הסרטן יתדפק והחלטתי לעבור ניתוח מניעה, במסגרתו אעבור כריתה של השדיים והשחלות. החלטתי שאעשה הכול בשביל לשמור על חיי ולראות את ילדיי גדלים, גם במחיר של ויתור על האיברים הנשיים שבי. באופן אירוני למדי, שבועיים לפני הניתוח נשלחתי על ידי הרופא לבדיקת MRI שהראתה בדיוק את מה שלא רציתי לראות - גוש סרטני בשד. 

לא בזבזתי אפילו דקה. עברתי את הניתוח המתוכנן ובזמן ההחלמה חיכיתי לתשובה מהפתולוגיה. בזמן שאחותי חגגה את סיום הטיפולים, אני התחלתי אותם. התחלתי את סדרת טיפולי הכימותרפיה והספקתי לעשות שחזור, שהסתבך לא מעט. תקופת הטיפולים שלי, שהסתיימה לפני שנה וחצי הייתה כמו מכה קטנה על הכנף, במהלכה הייתי גאה בעצמי על ההתמודדות האיתנה. 

"דווקא בסיום הטיפולים היה לי קשה יותר"

ממש לא צפיתי ולא התכוננתי ליום שאחרי, אך דווקא בסיום הטיפולים, היה לי קשה הרבה יותר. כולם אמרו לי: "זהו זה נגמר, הבראת". המעגל התומך התפוגג. אבל אני עדיין הייתי זקוקה לעזרה נפשית רבה. 

יכולתי לבחור בדרך הקלה, לנעול את כל מה שעבר עליי בתיבה, לזרוק אותה לים דמיוני ולהתעלם מהרגשות והבלבול, אבל בחרתי לעמוד מול גל הרגשות. החלטתי לא לוותר ולהתחיל בתהליך חזרה לשגרה אליה כל כך התגעגעתי.

בזמן הטיפולים חיפשתי להניח את ראשי במקום שהמילה סרטן אינה זרה לו ולדבר עם מישהי שהייתה שם ומבינה בדיוק מה חשתי. כך הגעתי לעמותת "אחת מתשע" וללירון, שליוותה אותי ועברה את אותה הדרך שאני בדיוק הייתי בה. לירון מהעמותה הקשיבה, תמכה, ועטפה. העמותה שמרה איתי על קשר טלפוני בכדי לוודא שאני מקבלת את מה שאני צריכה. העובדה שיש למי לפנות בזמן כזה אפשרה לי להרגיש שיש לי מקום בטוח.

"אמא, למה את כבר לא לובשת בגד ים?"

את טלטלת הסרטן כבר חוויתי בעבר - כאשר איבדתי את חמותי שמאוד אהבתי. אז חשתי באובדן ולמדתי את ערכם של החיים. 

הפעם איבדתי הנשיות שלי להתמודדות האישית שלי עם הסרטן. פתאום יש לי גוף חדש איתו אני צריכה להתמודד בכל בוקר מול המראה, בכל מקלחת ובכל פעם שאני מורידה את החולצה. בכל ביקור בים הילדים שואלים את אותה השאלה: "אמא, למה את כבר לא לובשת בגד ים?". איך אני אמורה להסביר להם שאני לא מרגישה נוח להיחשף?

למרות שלא הסתרתי דבר מילדיי, היה לי חשוב לשמור על השגרה הקיימת. ההיסטוריה המשפחתית, בה השימוש במילה "סרטן" איננה נדירה, יצרה מציאות עגומה עבורם. כשהבאנו אותם לעולם, לא תיארנו לעצמנו שבגיל כה צעיר הם יאלצו להתמודד עם אובדן סבתא ועם דודה ואמא חולות בסרטן  באותה שנה. 

הם כבר לא אותם ילדים. הילדים הם אלה ששמים לב ראשונים לכל שינוי בי ונבהלים מכל כאב ראש קטן. בפעם הראשונה שגדל לי קצת שיער והצלחתי לאסוף אותו לקוקו קטנטן, הם היו הראשונים לברך אותי על כך. 

היום שאחרי הטיפולים משפיע עליי גם כיום בעודי חווה חרדה פיזית תמידית. אני עוברת בדיקות לעתים מאוד תכופות. הפחד שהמחלה תחזור משפיע על ביום יום באופן משמעותי. בכל פצעון קטן אני רצה לבדיקה אצל הרופא ומצב הרוח מידרדר. אבל אין מה לעשות, יש צדדים חיוביים להכול - לצד הפחד המשתק והגוף הדואב, ביום שאחרי הטיפולים הפכתי לאישה הרבה יותר סבלנית והרבה פחות שיפוטית.