האם את בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד? כך תדעי

מדי שנה כ-4,200 נשים בישראל מאובחנות כחולות חדשות בסרטן השד, הממאירות השכיחה ביותר בקרב נשים בארצנו. בממוצע, אחת מכל שמונה נשים יחלו בסרטן השד במהלך חייהן. תמורות משמעותיות באבחון ובטיפול הובילו לשיפור ניכר בסיכויי ההחלמה ממחלה זו וללא ספק גילוי מוקדם הוא קריטי ומציל חיים. לאור כך, היכולת לאתר נשים בסיכון מוגבר להתפתחות המחלה הינו רב משמעות. 

מהם גורמי הסיכון לסרטן השד?

מגדר וגיל

גורם הסיכון השכיח ביותר הינו מגדר. קרי, גברים מהווים אחוז אחד בלבד מכלל החולים במחלה. בדומה, גיל הינו גורם משמעותי שכן הסיכון לחלות בסרטן השד עולה בהדרגה עם הגיל, ונחשב לקטן בקרב נשים מתחת לגיל 30. פחות מ-1% מהנשים בנות 40 תחלנה בסרטן השד, לעומת 2% בגיל 50 וכ-12% בעשור השמיני לחיים. 

סיפור משפחתי/גנטיקה 

למרות שמרבית מקרי סרטן השד הינם על רקע ספורדי (אקראי), קיום של סיפור משפחתי (של סרטן השד או השחלה) הינו ללא ספק גורם סיכון מבוסס. לכ-15%-20% מחולות סרטן השד ישנה קרובת משפחה (מדרגת קרבה ראשונה או שניה) שלקתה בסרטן השד (או השחלה) - מקרים אלו מוגדרים כמשפחתיים. 

אישה אשר אמה או אחותה לקו באחד משני סוגי סרטן אלו הינה בסיכון כפול לחלות בסרטן השד, לעומת האוכלוסייה הכללית. מספר רב של קרובות משפחה חולות, קיום סרטן שד דו-צדדי בקרובת משפחה, גיל צעיר באבחנה ו/או גברים במשפחה שחלו בסרטן השד - מעלים עוד יותר את הסיכון.  

לא כל מקרי סרטן השד המשפחתיים הם בהכרח על רקע גנטי, אך בכ-5%-10% מסך מקרי סרטן השד ניתן לזהות תבנית המתאימה לסרטן שד תורשתי. בחלק מהמקרים התורשתיים ניתן לאתר מוטציות במספר גנים ידועים, כאשר השכיחים מביניהם הם BRCA1 וBRCA2-. מוטציות אלו אחראיות ככל הנראה לכ-50% ממקרי סרטן השד המתרחשים במשפחות שבהן ידוע על סרטן שד תורשתי. 

נשאות למוטציות אלו שכיחה במיוחד באוכלוסייה היהודית האשכנזית והיא מאותרת ב-2.5% מהפרטים באוכלוסייה זו, ללא קשר הכרחי לנוכחות מקרים אישיים או משפחתיים של סרטן. נשאות של מוטציות אלו מעלה את הסיכון להתפתחות סרטן השד עד לכ-50%-70%. 

בנוסף אותרו גנים נוספים, כגון p53 ו-PTEN, שמוטציות שלהן מעלות את הסיכון להתפתחות סרטן השד. על פי ההערכות קיימים עוד גנים רבים העלולים לתרום להתפתחות סרטן שד - שטרם זוהו. 

טיפול קרינתי לבית החזה בילדות 

נשים שחלו בסרטן (בעיקר בלימפומה מסוג הודג'קין) בילדותן/נערותן וטופלו בקרינה לבית החזה נמצאות בסיכון משמעותי להתפתחות סרטן השד כ-10-15 שנים לאחר תום הטיפול.

מחלות שפירות של השד

מרבית הפתולוגיות השכיחות של השד, כגון ציסטות, פיברואדנומות ואחרות, אינן מהוות גורם סיכון להתפתחות סרטן השד. יחד עם זאת קיים מגוון של ממצאים בשד המתגלים תוך כדי מעקב שיכולים להוות סמן להתפתחות סרטן השד או אפילו להתפתח בעצמם לממאירות. יש להתייעץ עם הכירורג המטפל על מהות הממצא והצורך בבירור או טיפול.

הורמונים

חשיפה להורמונים מסוג אסטרוגן ופרוגסטרון, בין אם כאלו המופרשים בגוף או ניתנים כטיפול, עלולה להוות גורם סיכון להתפתחות סרטן השד. כך, לדוגמה, גיל וסת מוקדם וגיל מעבר מאוחר מעלים מעט את הסיכון, בעוד שהנקה ממושכת מקטינה אותו. בדומה, שימוש בתחליפי הורמונים בגיל המעבר ככל הנראה מעלה את הסיכון היחסי פי 1.35 בשימוש ארוך מחמש שנים. השפעה זו נעלמת בחלוף חמש שנים מתום הטיפול. השפעת גלולות למניעת הריון על התפתחות סרטן השד הינה מינימלית, אם בכלל.

סביבה: גורמים סביבתיים כגון עישון, השמנה, אלכוהול ועוד, אף הם עלולים להוות גורמי סיכון לסרטן השד, ומסיבה זו, אורח חיים בריא יכול להפחית את הסיכון לחלות. 

יש לציין כי לא הוכח כי גורמים כגון שימוש בדיאודורנט, גילוח בתי השחי, סוג החזיה, שתלי סיליקון או הפלות משנים את הסיכון לחלות בסרטן השד.

מתי כדאי לבצע בדיקה גנטית?

כפי שתואר למעלה, נשאות למוטציה בגנים BRCA1 ו-BRCA2 מעלה בצורה דרמטית את הסיכון ללקות בסרטן השד. לאור זאת, חשוב לזהות את אותם פרטים הנושאים את המוטציה בכדי לאפשר מעקב תואם ומניעה יעילה. בדיקת מוטציות שכיחות הינה בדיקת DNA פשוטה וזמינה בישראל.

למי חשוב להיבדק? 

1. אנשים אשר במשפחתם זוהתה מוטציה בגנים אלו. הבדיקה מומלצת מגיל 25 אצל נשים וגברים כאחד.

2. נשים ממוצא אשכנזי או עיראקי שחלו בסרטן השד, שהמחלה התפתחה אצלן בגיל צעיר, כאשר קיימים מספר גידולים בשדיים, כאשר יש גם סרטן שחלה או כאשר קיים סיפור משפחתי משמעותי. 

3. נשים בריאות עם סיפור משפחתי של סרטן השד או השחלה במצב בו אין אפשרות לבדוק את החולה עצמה ומתקיים אחד הקריטריונים המתוארים למעלה.

4. כל גבר שחלה בסרטן השד.

כיצד ניתן להפחית את הסיכון לחלות בקרב נשאיות?

כפי שציינו, נשאיות מצויות בסיכון גבוה מאוד לפתח סרטן שד ושחלה ועל כן מושקעים מאמצים רבים לפתח דרכי מניעה.

כריתת שחלות וחצוצרות

נמצא כי הליך של כריתת שחלות הינו אמצעי המניעה היעיל ביותר להתפתחות סרטן השחלה בנשאיות והוא מפחית תמותה כללית בנשים אלו בכ-70%. בנוסף, ניתוח זה, כל עוד הוא מבוצע בגיל הפוריות, מקטין את הסיכון להתפתחות סרטן שד בכ-50%. 

כריתת שד דו צדדית

כריתת שד מניעתית משמרת עור ופטמה, כשניתן, (בדרך כלל מלווה בשחזור מיידי) וכן מקטינה משמעותית (בשיעור העולה על 90%) את התחלואה בסרטן השד. השפעת ניתוח זה על שיעור התמותה מסרטן השד אינה חד משמעית אך ישנן עבודות המראות כי הוא אכן עשוי להוביל להארכת חיים. ההחלטה על ניתוח כזה צריכה להתקבל לאחר שיחה מעמיקה בין הכירורג המטפל והנשאית, תוך הבנת המשמעויות הגופניות והפסיכולוגיות של הליך זה.  

אורח חיים בריא

ישנו מספר הולך וגדל של ראיות המוכיחות את הקשר בין שמירה על אורח חיים בריא, הכולל תזונה נכונה ומאוזנת, פעילות גופנית, שמירה על משקל גוף תקין והימנעות מעישון ואלכוהול, לבין מניעת סרטן השד. פעילות גופנית בפרט מפחיתה את הסיכון לחלות בסרטן השד, גם ללא קשר לגורם הסיכון הקשור למשקל הגוף.

יש לציין כי טיפולים תרופתיים מסוגים שונים, כגון תרופות אנטי-אסטרוגניות או טיפולים מעודדי מערכת החיסון, כמו גם קרינה מניעתית דו צדדית, נמצאים כעת תחת מחקר פעיל. 

מהם הסימנים המקדימים לסרטן השד?

סרטן השד הוא בדרך כלל נטול תסמינים בשלבים המוקדמים של המחלה. מרבית הנשים מאובחנות בעזרת הדמיה (ממוגרפיה ואולטרסאונד) המבוצעת כבדיקת סקר. יחד עם זאת, סימנים מחשידים אפשריים הינם שינוי בגודל השד, שינוי בפטמה, אודם בעור, משיכה של העור או הפטמה (רטרקציה), הפרשה דמית מהפטמה והופעה של גוש במישוש (בשד או בבית השחי). הופעת תסמינים אלו מחייבת בדיקת כירורג שד בהקדם האפשרי בכדי למנוע דחיה בבירור ובטיפול. לאור המתואר כאן, חשוב להדגיש כי הקפדה על בדיקת שד שנתית ודימות של השד מצילה חיים. 

מה החשיבות בגילוי מוקדם של סרטן השד?

גילוי מוקדם הוא בעל חשיבות עצומה, שכן גילוי המחלה בשלב ראשוני  מאפשר ריפוי בכ-98% מהמקרים בעזרת האמצעים שקיימים כיום. לאור זאת, נדרשת אחריות אישית לבצע מעקב מסודר מגיל 40 ואילך (לנשים בסיכון רגיל), הכולל בדיקת כירורג, שימוש באמצעי דימות והדמיית השד בהתאם להנחיות הכירורג המטפל ובהתאם להיסטוריה והרקע המשפחתי. אין מניעה להתחיל את המעקב בגיל צעיר יותר, בייחוד כאשר מדובר בנשים עם סיכון מוגבר, ורצוי להתחיל לבצע את הבדיקה כ-10 שנים קודם לגיל בו חלתה קרובת המשפחה.