שאלות ותשובות - עמוד 289

דלקת במסתמי הלב הינו סיבוך נדיר יחסית של טיפולי שיניים וניתוחי פה בכלל. הסיבה נעוצה בכך שבפעולות מסוג זה ישנו ניקוי של השן מהרובד החיידקי, אשר נשטף ברובו לחלל הפה. מרבית החיידקים מנוטרלים במערכת העיכול אולם מיעוט עלול להיספג אל זרם הדם (שכן חלל הפה עתיר בכלי דם קטנים). נוכחות חיידקים בזרם הדם נקראת בקטרמיה, ולרוב אינה גורמת לזיהום או מחלה. לעיתים נדירות, בייחוד אצל אנשים בעלי מסתם לבבי מלאכותי או מומי לב מולדים, החיידקים הנשטפים בזרם הדם מתיישבים על המסתם וגורמים ליצירת רובד חיידקי חדש, הגורם לזיהום- אנדוקרדיטיס. לשם כך ישנם מטופלים אצלם ננקטות פעולות מניעה לפני טיפולי שיניים וניתוחים בפרט, הכוללות טיפול אנטיביוטי חד פעמי דרך הפה.

ניתוח חניכיים נחשב יחסית לניתוח פשוט ואינו אמור לגרום למגבלה תפקודית כלשהי בימים לאחריו. בד"כ ע"י שימוש במשככי כאבים לפי הצורך ניתן לחזור לעבודה כבר יום למחרת, ובמידה וקיימת נפיחות מקומית ניתן להקל עליה בעזרת הנחת חבישה קרה. לעיתים קיימת רגישות לקור/ חום בייחוד עקב מאכלים או שתייה, בשל חשיפה של שורש השן, אולם רגישות זו כאמור אמורה לחלוף תוך מספר ימים. במידה ואינה חולפת יש לפנות לבדיקה אצל הרופא. זמן ההחלמה הצפוי של הרקמה הוא כשבוע-שבועיים.

במרבית המקרים, מעדיפים "לדחות את הקץ" עד להחלטה על ביצוע טיפול פולשני כגון ניתוח חניכיים. לפיכך, בכיסים קטנים (לרוב קצרים מ-4 מ"מ) במרבית המקרים לא מנתחים, ומשתמשים בטיפול שמרני לניקוי (אלא אם קיימת בעיה נוספת). בכיסים משמעותיים יותר, של כ-6-8 מ"מ, נהוג לשקול כל מקרה לגופו לגבי מעקב או טיפול. במידה והמחלה מתמשכת, נהוג להציע ניתוח כחלופה אפשרית. הרופאים מעדיפים שלא להמתין זמן רב מדי, על מנת שלא להביא לסיבוכים ואובדן עצם.

נכון. אחד הסיבוכים ארוכי הטווח של הניתוח הוא היווצרות קופסית- מעטפת קשה שהגוף יוצר סביב השתל וגורמת לכך שהשד מתקשה. ההתקשות עלולה להיות מלווה בכאבים ושינויים בתחושה. הקופסית מדורגת בארבע דרגות קושי והיא מתחילה להיווצר לאחר הניתוח. ברוב המקרים לא מרגישים בה. במקרים בודדים נוצרת קופסית נוקשה. שכיחות תופעה זו היא בכ-3-9% מהניתוחים. נוסף על התקשות השד, הקופסית עלולה ליצור עיוותים: שוליים או עיוותים הבולטים לעין בכל אזור השדיים, אי נוחות או כאב באזור החזה, שינוי בתחושה או איבוד תחושה בכל אזור בחזה או באזורים סמוכים. אפשרויות הטיפול בקופסית הנוקשה כוללות את הוצאת השתלים, קילוף הקופסית והחזרת השתלים למקום, החלפת מיקום השתל או החלפת סוג השתל.

לעיתים. צניחת השד לאחר הניתוח היא אינדיבידואלית ותלויה בהמון גורמים פנימיים ברקמה, ולכן קשה לחזותה מלכתחילה. לאופי רקמת השד השפעה רבה על מידת מתיחת הרקמה לאחר הניתוח. אם הרקמות יימתחו בצורה מוגזמת בכל אזור לאחר הניתוח עלולים להיווצר עיוותים, הכוללים: נפילה מוגזמת או מיקום השתלים בגובה נמוך מדי, פניית הפטמות כלפי מעלה, גלישת השתלים לצדדים והתרחבות הרווח בין השדיים, עור דק העוטף את השתלים שיגרום לשתלים להיראות ושיהיה קל להרגיש את השתלים, היווצרות "גלים" עקב כך שהשתלים מושכים רקמות ממעל ועוד.

בניתוחים מסוג זה אשר מטרתם היא קוסמטית ברובה, ישנה חשיבות רבה בבחירה נכונה ונבונה של המרפאה והמנתח אליו פונים. ראשית, חובה לוודא כי המרפאה מעסיקה רופאים עם רישיון לבצע ניתוחים, וניתוחים פלסטיים בפרט (תעודת "מומחה בכירורגיה פלסטית"). לא כל רופא מנתח הוא בעל ידע והכשרה בביצוע ניתוחים קוסמטיים, וכדאי לברר זאת היטב על מנת שלא לגרום לאי שביעות רצון בהמשך. מומלץ לעשות "סקר שוק" מעמיק ולהיפגש עם כמה רופאים מומחים בתחום, לשמוע את חוות דעתם לגבי גודל השתל הרצוי, ולבקש לראות תמונות של "לפני ואחרי" מניסיונם האישי. כמובן שתמיד ניתן להסתייע בהמלצות של נשים שעברו את הניתוח בעצמן.

טעות נפוצה של נשים היא, לבוא בדרישה אל המנתח להכנסת שתלי סיליקון גדולים מאד, לרוב באופן שאינו פרופורציוני למידות גופן ולרקמות העור והשומן באזור החזה. השתל הכי גדול אינו בהכרח זה שיספק תוצאות אסתטיות אופטימאליות, ומחובת המנתח להביא עובדה זו להבנה מלאה של המטופלת לפני הניתוח, על מנת שלא תיגרמנה אכזבות קשות לאחריו. גודל החזה הרצוי יקבע על פי כמה מדדים: עטיפת העור הטבעי, מרקם החזה, מבנה החזה וסוג השתל. יש גורמים נוספים המשפיעים על המראה ונלקחים בחשבון כמו: רוחב הכתפיים, היקף המותניים והירכיים, מבנה כללי של הגוף, גוף ומשקל. הקו המנחה בבחירת הגודל הוא התאמתו באופן הפרופורציוני ביותר לקווי המתאר של הגוף לקבלת מראה טבעי.

החלמה לאחר ניתוח של תיקון קרע בגיד אכילס היא ארוכה ולא פשוטה. משך ההחלמה תלוי בהרבה גורמים וביניהם: גיל המטופל, מחלות הרקע שלו, האם היו סיבוכים ניתוחיים ואיזה סוג ניתוח בוצע. גורם נוסף חשוב המשפיע על זמן ההחלמה הוא השיקום לאחר הניתוח, כלומר מידת התנועה שהופעלה על הגיד ע"י אימון ותרגילים פיזיותרפים. לרוב כבר לאחר כשבועיים מהניתוח יתחיל המטופל באימון לחיזוק הגיד וכף הרגל, ודריכה תתאפשר כתלות במידת הכאבים והלחץ שהמטופל יוכל לספוג. לעיתים כבר לאחר 6-8 שבועות יתאפשר תפקוד קרוב לתקין של כף הרגל, והמטופל יוכל לשוב לעבודה מתונה כתלות במידת הכאבים והתנועה שהמפרק יוכל להפיק. במקרים אחרים יתכן ויעברו לפחות 12 שבועות לפני שהמטופל יוכל לשוב לתפקוד פעיל מלא.

היתרון הבולט לניתוח בגישה מילעורית הוא צמצום הנזק לרקמה, הנובע מהחתך הגדול שנעשה בניתוח פתוח. חתך זה גורר אחריו שיעור גבוה יותר של זיהומים בפצע הניתוח וברקמות התת-עוריות, כרוך בתהליך ריפוי ממושך יותר של הרקמה, ועלול לגרום בסבירות גבוהה יותר להתפתחות של צלקת משמעותית. בגישה מילעורית, בה החתכים הם קטנים, הסיכון בזיהום שטחי בפצע עומד על כ-5%, לעומת כ-12% בניתוח פתוח. מבחינה מערכתית ישנה אף תועלת כלכלית של הקטנת עלויות- המטופל יזדקק לפחות ימי אשפוז, פחות ביקורים אצל הרופא ופחות טיפולים נגד זיהומים.

היתרון העיקרי של טיפול ניתוחי בגישה פתוחה לתיקון קרע בגיד אכילס הוא הסיכון המופחת יחסית להיווצרות של קרע חוזר של הגיד לאחר זמן. בניתוח בגישה פתוחה, הסיכון לקרע חוזר עומד על 1.4% כאשר יש חזרה מוקדמת לתנועתיות ועד 2.2% כאשר החזרה לתנועתיות היא איטית, בעוד שהסיכון לקרע חוזר בניתוח מילעורי עומד על 3.6% עם חזרה מוקדמת לתנועתיות ועד-6% כאשר החזרה לתנועתיות היא איטית. כמו כן, הסיכון לפגיעה עצבית ב-Sural nerve קטן יותר בניתוח בגישה פתוחה מאשר מילעורית. הדבר נובע ככל הנראה מכך שהשדה הניתוחי פתוח כולו, וניתן לזהות יותר בבירור את כלי הדם והעצבים מבלי לגרום להם נזק.