שאלות ותשובות - עמוד 290

היתרונות שבטיפול שמרני הם בעיקר מניעת הסיבוכים הנובעים מהניתוח עצמו והכוללים: זיהום בפצע הניתוח, יצירת צלקת, דימומים, סיבוכי ההרדמה ופגיעה עצבית מקומית. כתוצאה מכך ישנה אף תועלת כלכלית מערכתית של הקטנת עלויות- המטופל יזדקק לפחות ימי אשפוז, פחות ביקורים אצל הרופא וכו'. בנוסף, בעלי סיכון ניתוחי מוגבר למשל חולי סוכרת, חולי לב, חולי כליות, מעשנים וכד' עשויים להפיק יותר תועלת מטיפול שמרני. הסיבה נובעת מכך שטיפול ניתוחי עלול להחמיר מחלות רקע, ואוכלוסיות אלו מוכחות כבעלות סיכון גובר לתחלואה ותמותה ניתוחית. לטיפול שמרני יתרון אף בגיל מבוגר, שכן הסיכון הניתוחי עולה עם הגיל.

מובן כי לא קיים אף מושלם. קיים אף המתאים בצורתו וגודלו לשלמות הפנים כולה והמסתדר בצורה הרמונית מבחינת פרופורציות עם מיקום העיניים, השפתיים וכו'. מרבית הפונים לניתוחי אף קוסמטיים עושים זאת לצורך תיקון של אף גבנוני, גדול, מחודד, עקום, ארוך או בעל צורה חריגה כלשהי. מנתח טוב יודע לזהות מיידית את הבעיה הקיימת, ולטפל רק בה, מבלי לשנות לחלוטין את צורתו של האף. על כן לא תמיד רצוי לבקש אף סולד או קטן. אף מנותח מושלם לפיכך הוא אף שנראה טבעי למטופל.

כאמור, פרט למיקום שונה של החתכים והצלקות, ההבדל נובע מגודל הרווח אותו יוצר המנתח. בשיטה הפתוחה המנתח מרים את העור ומפריד אותו ממסגרת האף, ואילו בשיטה הסגורה המנתח אינו מרים את העור מעל מסגרת האף אלא יוצר הפרדה ורווח מזעריים בין העור לסחוס והעצם, ועובד דרך רווח זה באמצעות מכשירים זעירים. השיטה הנבחרת תלויה רבות ברופא המנתח, ובקיומן של בעיות נוספות שדורשות תיקון. מבחינה פונקציונאלית לאחר הניתוח ההבדל היחיד בין שתי השיטות הוא במיקום התפרים.

בניתוחים מסוג זה אשר מטרתם היא קוסמטית ברובה, ישנה חשיבות רבה בבחירה נכונה ונבונה של המרפאה והמנתח אליו פונים. ראשית, חובה לוודא כי המרפאה מעסיקה רופאים עם רישיון לבצע ניתוחים, וניתוחים פלסטיים או ניתוחי אף אוזן וגרון בפרט (תעודת "מומחה בכירורגיה פלסטית" או "מומחה ברפואת א.א.ג"). לא כל רופא מנתח הוא בעל ידע והכשרה בביצוע ניתוחים קוסמטיים, וכדאי לברר זאת היטב על מנת שלא לגרום לאי שביעות רצון בהמשך. מומלץ לעשות "סקר שוק" מעמיק ולהיפגש עם כמה רופאים מומחים בתחום, לשמוע את חוות דעתם לגבי הניתוח הרצוי, ולבקש לראות תמונות של מנותחים קודמים ("לפני ואחרי") מניסיונם האישי. כמובן שתמיד ניתן להסתייע בהמלצות של אנשים שעברו את הניתוח בעצמם.

משפחת התרופות מדכאות החיסון מכילות מגוון רב של תרופות שלהן תופעות לוואי פחות ויותר חמורות: הבעייתיות הקיימת בלקיחת תרופות אלו על כל סוגיהן, נובעת ראשית מעצם ההחלשה המכוונת של מערכת החיסון של גוף המושתל, הגורמת לו להיות חשוף יותר לכניסת מזהמים שונים (נגיפים, חיידקים, פטריות וכו'), וליכולת מופחתת של הגוף להתמודד עימם. הסכנה העיקרית היא חדירת זיהום למחזור הדם וגרימת אלח דם (ספסיס). תופעות לוואי אחרות של תרופות שונות הן: שיעור יתר/ נשירת שיער, השמנה, אקנה, דלקת במע' העיכול הגורמת לכיב קיבה/ ושט, רעילות כלייתית, פגיעה בשמיעה ועוד.

התורם כליה חשוף לסיכונים הן מעצם הניתוח עצמו (סיכוני הרדמה, דימום, זיהום ניתוחי, נזק לשופכן וכו'), והן מעצם אובדן של כליה מתפקדת אחת. מובן כי לשם תרומת כליה על התורם להיות בריא לחלוטין, ובעל שתי כליות מתפקדות היטב. באופן תקין, אין בעיה לגוף להתמודד עם נוכחות כליה מתפקדת אחת בלבד, והיא מספיקה על מנת לעשות את עבודה בסילוק הרעלים ואיזון משק הנוזלים בגוף. הבעייתיות נובעת במידה והתורם מפתח בעתיד מחלה כרונית, כגון סוכרת או יתר לחץ דם, הגורמת לפגיעה כלייתית, ומשאירה אותו עם רזרבה כלייתית נמוכה. לפיכך, על תרומת כליה להיעשות אך ורק בהסכמת התורם ממניעים ושיקולים אישיים ולא בשל לחצים חיצוניים או כלכליים כלשהם.

דחייה של השתל (הכליה החדשה) עלולה להיווצר בכמה מנגנונים, המחולקים לפי זמן התגובה לאחר ההשתלה:

תגובת חריפות-יתר (hyper-acute)- תגובה תוך שעות-ימים ספורים מההשתלה, נדירה.

תגובה חריפה (acute)- עד --9060 יום מההשתלה – הכי נפוצה בהשתלת כליה.

תגובה כרונית- מעל 90 יום מההשתלה.

המשותף לכולן היא יצירת תגובה חיסונית ע"י תאי מע' החיסון של גוף המושתל כנגד הכליה החדשה, עקב התקפה של חלבוני ה"עצמי" כנגד ה"זר". דחיית השתל מתבטא בעיקר בעליית חום הגוף, אי מתן שתן, כאבים או הרגשה כללית רעה.מדובר בכ-10-25% מהמקרים המושתלים. דחיית השתל אין פירושה שיש להוציא את הכליה המושתלת באופן מיידי, ולרוב ניתן לאזנה ע"י הוספת תרופות מתאימות.

כיום מקובל, כי הסובלים ממחלה ממארת (סרטן), אי ספיקה לבבית, כבדית או ריאתית, הם אינם מועמדים להשתלת כליה. הסיבות לכך נעוצות בתוחלת החיים הצפויה של מטופלים אלו, שהינה פחותה וסביר כי אינם יכולים להפיק תועלת מהשתלת הכליה, וכן מסיכון יתר ניתוחי (אחוזי תמותה גבוהים יותר מהמצופה בניתוח מסוג זה בשל מחלות הרקע הקשות). סיכון יתר ניתוחי קיים גם במטופלים שהם מעשנים כרונים, או סובלים מהשמנת יתר חריפה (morbid obesity), בעלי BMI > 35 (אולם אין זה אומר כי הם אינם מועמדים להשתלה בצורה מוחלטת). מטופלים בעלי התמכרות לחומרים (סמים, אלכוהול) גם הם אינם מועמדים לניתוח. בניגוד לעבר, כיום מבצעים ניתוחי השתלת כליה בחולי איידס ונשאי HIV.

כל גורם אשר מעלה אצלך את רמת הסיכון לפתח קרישי דם מעלה את רמת הסיכון שלך ללקות בתסחיף ריאתי. חלק מבני האדם נולדים עם תסמונת של קרישיות יתר בדם. גורמים נוספים אשר יכולים לעלות את רמת הסיכון שלך ללקות בתסחיף ריאתי כוללים בין השאר:

• מחסור בפעילות לפרקי זמן ארוכים. התרחשות זו סבירה במידה ואתה נאלץ להישאר מרותק למיטתך בעקבות ניתוח שעברת או כתוצאה ממחלה ממושכת, או בעקבות ישיבה ממושכת בזמן טיסה או נסיעה ארוכה.
• ניתוח שעברת לאחרונה ברגליך או בחלל הבטן שלך.
• חלק מן המחלות, כגון סרטן, כשל לבבי, שבץ או זיהום חמור.
• היריון או לידה (במיוחד לידה באמצעות ניתוח קיסרי).
• נטילת גלולות נגד היריון או טיפול הורמונאלי.
• עישון.

יתר על כן אתה נמצא בקבוצת סיכון מוגברת לפתח קרישי דם במידה ואתה בן אדם מבוגר במיוחד (בייחוד במידה ועברת את גיל 70) או במידה ואתה סובל מעודף משקל חמור (השמנת יתר)

מגוון רחב של ספרים וסרטים מפורסמים מציגים על פי רוב את חולי השסעת, או חולים במחלות נפש אחרות, כבני אדם אלימים ומסוכנים. אך זהו לא תמיד המצב. מרבית בני האדם הלוקים בשסעת אינם מסוכנים או אלימים. יתר על כן, החולים מעדיפים בדרך כלל להסתגר בתוך עצמם ולהתרחק מן החברה. אולם, ישנם מקרים אשר בהם חולים במחלות נפש, אשר צורכים בנוסף אלכוהול או משתמשים סמים, מציגים התנהגות אלימה ומסוכנת לסובבים אותם. מצד שני, חולים במחלת השסעת יכולים להיות מסוכנים לעצמם. התאבדות היא גורם המוות מספר אחד בקרב חולי שסעת