שאלות ותשובות - עמוד 294

אם קיימים תסמינים להפרעת חרדה, הרופא יפתח בהערכת המצב בכך שישאל אתכם לגבי ההיסטוריה הרפואית שלכם ויבצע בדיקה רפואית. על אף שלא קיימות בדיקות מעבדה ייעודיות לאבחון הפרעת חרדה, הרופא עשוי להשתמש בבדיקות מסוגים שונים על מנת לחפש אחר מחלה רפואית הגורמת לתסמינים.

אם לא נמצאת מחלה רפואית, ייתכן שתופנו לפסיכולוג או לפסיכיאטר, מומחים בבריאות הנפש העוברים הכשרה מיוחדת לאבחון ולטיפול במחלות נפש. פסיכיאטרים ופסיכולוגים משתמשים בכלי ראיון והערכה שתוכננו במיוחד כדי להעריך אם אדם סובל מהפרעת חרדה או פאניקה.

הרופאים מבססים את האבחון שלהם על דיווחו של המטופל באשר לעוצמת התסמינים ואורכם – כולל כל בעיה שהיא בתפקוד היומיומי הנגרמים מן התסמינים – ועל תצפית הרופא באשר להתנהגות המטופל וגישתו. הרופא מחליט אז אם תסמיני המטופל ודרגת אי-התפקוד מצביעים על הפרעת חרדה או פאניקה.

התסמינים משתנים בהתאם לסוג הפרעת החרדה, אולם התסמינים הכלליים כוללים:

• תחושות של פאניקה, פחד ואי נוחות
• מחשבות אובססיביות ובלתי נשלטות.
• מחשבות או הבזקי זכרון ("פלאשבקים") של חוויות טראומתיות
• סיוטים
• התנהגות טקסית כפייתית, כגון שטיפה חוזרת ונשנית של הידיים
• בעיות בשינה
• ידיים קרות או מיוזעות
• קוצר נשימה
• הלמות לב
• חוסר יכולת לשבת בשקט ולהירגע
• פה יבש
• חוסר תחושה או עקצוץ בידיים או ברגליים
• בחילה
• מתיחות בשרירים

תסמינים של התקף פאניקה, הנמשך לרוב כעשר דקות, כוללים:

• קשיי נשימה
• לב הולם בחוזקה או כאבים בחזה
• תחושת אימה עזה
• תחושה של מחנק או של היקברות מתחת לשכבות של עומס**
• סחרחורת או תחושת התעלפות
• רעידות או צמרמורות
• עקצוץ או חוסר תחושה באצבעות הידיים והרגליים
• זיעה
• בחילה או כאב בטן
• פרצי חום או קור
• תחושה שאתם מאבדים שליטה או עומדים למות

הפרעות חרדה הן מחלות אמיתיות עם גורמים ממשיים, ולא תוצאה של חולשה אישית, פגם באופי או חינוך לקוי. מחקר מדעי מתמשך מבהיר כי רבות מהפרעות אלה נגרמות משילוב של מספר גורמים, כולל שינויים במוח, לחצים סביבתיים וגורמים גנטיים.

מחקרים הראו כי מתח חמור או ארוך-טווח עלול לשנות את מאזן הכימיקלים במוח האחראים על בקרת מצב הרוח. מחקרים אחרים הראו כי אנשים הסובלים מהפרעות חרדה מסוימות חווים שינויים במבנה המוח השולטים בזיכרון ובמצב הרוח. בנוסף, הוכח כי הפרעות חרדה עוברות במשפחות, ופירושו של דבר שייתכן כי הן נרכשות בתורשה מאחד ההורים או משניהם. יתרה מזאת, גורמים סביבתיים מסוימים – כגון טראומה או אירוע משמעותי אחר – עלולים להצית הפרעת חרדה אצל אנשים שלהם נטייה תורשתית לפיתוח ההפרעה.

כמו במקרה של רוב המחלות, אנשים מסוימים נוטים יותר מאחרים לפיתוח המחלה. לבני משפחה קרובים של אנשים הלוקים בהפרעת פאניקה יש סיכון מוגבר של פי ארבעה עד פי שבעה לפתוח הפרעת פאניקה בעצמם.

ישנם מספר סוגים מוכרים של הפרעות חרדה, וביניהם:

הפרעת פאניקה: אנשים הלוקים המצב זה חווים תחושות של אימה המכות בהם באופן פתאומי ונשנה ללא כל אזהרה. תסמינים אחרים של התקף פאניקה כוללים הזעה, כאבי חזה, הלמות לב (דפיקות לב לא סדירות), ותחושת מחנק, שעלולות לגרום לאדם לחוש כאילו הוא או היא לוקים בהתקף לב או "יוצאים מדעתם".

הפרעה טורדנית כפייתית (OCD): אנשים הלוקים ב-OCD נרדפים על ידי מחשבות או פחדים בלתי פוסקים הגורמים להם לבצע טקסים או שגרות מסוימים. המחשבות המטרידות מכונות מחשבות טורדניות והטקסים מכונים התנהגות כפייתית. דוגמא לכך היא אדם הסובל מפחד לא סביר מחידקים, וכתוצאה מכך שוטף ללא הרף את ידיו.

הפרעת מתח פוסט-טראומתי (PTSD): זהו מצב העלול להתפתח בעקבות אירועי טראומתי או מבהיל מאד, כמו תקיפה מינית או תקיפה אלימה אחרת, מותו הלא-צפוי של אדם אהוב, או אסון טבע. אנשים הלוקים ב-PTSD מרבים לחוות מחשבות מפחידות וממושכות על האירוע, והם נוטים להיות קהים (חסרי תחושה) מבחינה רגשית.

הפרעה חרדה חברתית: מכונה גם פוביה חברתית. הפרעת חרדה חברתית כרוכה בדאגה ומודעות עצמית מכריעות בנוגע למצבים חברתיים יומיומיים. הדאגה נסובה לרוב סביב הפחד משיפוטם של אחרים, או מהתנהגות שתגרום למבוכה ותוביל את הסובל להיות נתון ללעג.

הפרעת חרדה כללית: הפרעה זו כרוכה בדאגות ומתיחות מיותרות ולא מציאותיות, אפילו אם אין כמעט, או בכלל, יסוד לחרדה זו.

פוביות ספציפיות: פוביה ספציפית היא פחד עז מפני דבר או מצב, כגון נחשים, גבהים או תעופה. רמת החרדה לרוב חורגת מהתאמה למצב ועלולה לגרום לסובל להימנע ממצבים יומיומיים רגילים.

אנשים הנתקפים חרדה או עצבנות כשהם עומדים מול בעיה או החלטה חשובה חווים רגש אנושי נורמלי. הפרעות חרדה והפרעות פאניקה, לעומת זאת, הן עניין אחר. אלה עלולות לגרום נזק כה רב עד שהדבר מפריע ליכולתו של אדם לנהל חיים רגילים.

הפרעות חרדה הן נפוצות למדי. עבור הסובלים מהן, דאגה ופחדים הנם בלתי פוסקים ומכריעים, ועלולים להסב נכות של ממש.

הפרעת פאניקה היא הסוג הנפוץ ביותר של הפרעת חרדה והיא תוקפת ללא סיבה או אזהרה. במהלך התקף פאניקה, תגובת הפחד חורגת מכל פרופורציה למצב עצמו, שהוא לרוב נטול איום. כעבור זמן מתחיל הסובל מן המחלה לפתח פחד קבוע מפני התקף נוסף.

נדיר מאד, עד בלתי אפשרי, להידבק בהרפס גניטלי בכל דרך אחרת מאשר מגע מיני.

זכרו, עם זאת, שאנשים רבים נושאים את נגיף ההרפס הגניטלי במשך שנים ואפילו עשורים שלמים מבלי לדעת זאת. כאשר הם מאובחנים, בני זוגם הבלעדיים באותה עת ממהרים להסיק שנבגדו, והדבר בהחלט עשוי להיות לא נכון.

בתור התחלה, תוכלו להבין שאין זה נדיר כלל ללקות בהרפס גניטלי. אילו הייתם עוזבים את בן או בת זוגכם כדי למצוא שותף אחר, היה לכם סיכוי של כאחד לחמישה לפגוש גבר אחר הנושא את נגיף ההרפס הגניטלי, וסיכוי של אחד לארבעה לפגוש אשה נשאית.

אם בן או בת זוגכם מתקשים להתמודד, תוכלו להציע להם להצטרף לקבוצת תמיכה. אם אתם חושבים שההרפס הגניטלי מזיק לזוגיות שלכם, תוכלו לנסות טיפול זוגי.

ההשפעה הגדולה ביותר של הרפס גניטלי היא בדרך כלל רגשית. תסמינים כואבים, הגבלות על הפעילות המינית והעובדה שזו מחלה חשוכת מרפא לכל החיים עלולים להוביל לדיכאון. אולם אם בת זוגכם הרה או מנסה להיכנס להריון, הרפס גניטלי מהווה דאגה ראשונה במעלה. על הרופא שלה להיות מודע לעניין. הרפס גניטלי מהווה בעיה חמורה יותר גם עבור הנושאים את נגיף ה-HIV ומחלות אחרות המחלישות את המערכת החיסונית.

ייתכן ששמעתם כי הרפס גניטלי גורם לסרטן הרחם. זה לא בדיוק נכון. הוא עשוי להוות גורם, אך אינו הגורם המרכזי.

הסיכוי שגם שותפ\תכם הדביקו אתכם בהרפס גניטלי תלוי בשאלה אם תמיד קיימתם יחסי מין בטוחים. זהו היבט אחד. כמו כן, התשובה עשויה להיות תלויה בשאלה מזה כמה זמן אתם מקיימים יחסי אישות.

אם קיימתם יחסי מין רק פעם או פעמיים, והשתמשתם בקונדום בשתי הפעמים, הסיכוי שלכם להידבק בהרפס גניטלי נמוך מאשר אילו קיימתם יחסי מין בלתי מוגנים במשך זמן רב. אולם יכולתם להידבק במהלך כל אחד מן המפגשים.

אל תחשבו שאתם בטוחים מפני שמעולם לא ראיתם פצעי הרפס על איברי המין של שותפ\תכם או על שלכם. תסמיני ההרפס הגניטלי הם עדינים חלק גדול מהזמן וקל לטעות בינם לדברים אחרים, כמו עקיצות חרקים, פצעונים, פצעי גילוח, או טחורים. יתרה מזאת, הנגיף מידבק גם כשאין תסמינים.

בעוד שאין שיטה למניעת הרפס גניטלי, פרט להינזרות, היא יעילה בכל מאת האחוזים, שימוש בקונדום עשוי לטקס מציע הגנה מסוימת. על בן או בת זוגכם לומר לכם מתי התסמינים מתפרצים, שאז הנגיף מידבק במיוחד. הימנעו מיחסי מין כאשר יש לבן או בת זוגכם תסמינים.

זה תלוי בסוג נגיף ההרפס שיש לכם. לאחר שנדבקו, אנשים הנושאים את נגיף ההרפס סימפלקס-1 (HSV-1) נוטים לחוות הרבה פחות התפרצויות, הרבה פחות חמורות באופיין מאשר חווים אלה הנושאים נגיף ההרפס סימפלקס-2 (HSV-2). אנשים רבים לעולם אינם מגלים תסמינים, ואינם יודעים כלל שנדבקו.

באלה שכן מגלים תסמינים, תכיפות ההתפרצויות ואורך משכם משתנה במידה רבה מאדם לאדם. מתח, מחלה, מחזור חודשי, ודברים אחרים עלולים להצית התפרצות.