מאבל לשמחה: מיום הזיכרון לחגיגות העצמאות

כך מתארת רינה, אחות שכולה אשר איבדה את אחיה במלחמת יום הכיפורים, את המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות. 

מדי שנה, ביום הזיכרון, אנו נדרשים לעבור בקיצוניות מעצב, אובדן ושכול, לחגיגה, תחושת ניצחון והנאה. למתבונן מהצד, המעבר בין שני מצבים קיצוניים אלה נשמע כמעט בלתי אפשרי, אך בפועל אנו משתמשים במנגנונים שונים המאפשרים לנו לבצע מעבר זה.

אחת הפונקציות הנפשיות המשרתות אותנו במצבים בהם אנו נחשפים לרגשות, אירועים וחוויות קשות היא יכולתנו להתנתק במידה כזו או אחרת מהחוויה. כך, לדוגמא, אנו עשויים לשקוע בשינה עמוקה דווקא ברגעים של מצוקה וסערה נפשית, או לשכוח אינפורמציה מאיימת מדי אליה נחשפנו. 

כאשר רמת הנתק סבירה, הרגשות והאינפורמציה יישארו נגישים למודעות, אך יגיעו אליה באופן הדרגתי שיאפשר 'עיכול' איטי ומותאם של החוויה. במקרים בהם רמת הנתק גבוהה במיוחד, רגשות ואירועים יהפכו בלתי נגישים למודעות, באופן שיפגע ביכולתנו להתמודד עם המציאות (למשל, שכחה של אירועים שלמים בחיינו או נתק מוחלט מרגשות מסוימים שהרגשנו). 

באופן לא מפתיע, ככל שאירועי יום הזיכרון נוגעים בנו באופן אישי יותר, כך קשה לנו יותר לצלוח את המעבר ליום העצמאות. עבור משפחות שכולות רבות, יום הזיכרון הוא יום של התייחדות ומתן מקום לכאב האובדן. העוצמות הרגשיות הנלוות ליום זה אינן מאפשרות למנגנוני הניתוק מהאבל הפועלים ביום יום לפנות את מקומם לשמחה. 

מעבר ליכולתנו להפעיל מנגנונים של נתק, גורם נוסף המאפשר לנו לעבור מאבל לשמחה הוא תחושת המשמעות. על אף שאבל על בן משפחה שנפל אינו בר נחמה, משפחות רבות מתנחמות במידה מסוימת בידיעה שיקירן לא נפל לשווא. החיבור בין יום הזיכרון לחגיגות קיומה של מדינת ישראל מדגיש את טעמו ומשמעותו של האובדן והידיעה כי האובדן הנורא הוא שאפשר, במובן מסוים, את היכולת לחגוג, יש בה מן הנחמה. 

אנשים רבים אף חווים את המעבר הקיצוני בין שכול לחג כמעבר המסמל באופן עמוק את חייה ומהותה של מדינת ישראל: חיים סוערים המצריכים מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים.