על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- פיקסציה אוראלית

אחד מתסמיני האקדמיה הידועים, מלבד תלות כלכלית בהורים, חוסר שינה וריבוי עקיצות עקב שכיבת יתר על הדשא הוא 'סימפטום הסטודנט לרפואה/פסיכולוגיה': הסטודנט השקדן בולע ומפנים את מצגות הפאואר פויינט ומגיע תוך זמן קצר לתובנה כי הוא סובל לפחות מ-30% מהמחלות בהן עוסק הקורס- החל מפיברומיאלגיה, דרך הפרעת אישיות גבולית ועד לקונפליקטוס פנימיטוס. בכל מקרה, אני רוצה לטעון כי בקבוצת הסיכון נכללים לא רק סטודנטים אלא גם מטופלים בפסיכותרפיה.

בשלב הראשון, המטופל התמים פונה לטיפול עם בעיה ממוקדת. נניח, תיאורטית והיפותטית, תחושה כללית של חוסר אושר וקשיים ביצירת קשר זוגי. אם אותו מטופל הגיע למטפל צעיר, סביר להניח שהטיפול אכן יעסוק בנושאים אלו אבל אם איתרע מזלו, או נאמר (היפותטית ותיאורטית) מזלה של המטופלת להגיע למטפלת מנוסה- הרי שבזה הרגע נפתחה בפניה דרך המלך לעולם שלם של פתולוגיות, קונפלקטים וסתם דברים ש"אולי כדאי שנקדיש להם תשומת לב".

בהתחלה, התנהגויות ורגשות שעד כה לא עוררו תשומת לב מיוחדת מתחילים לעורר חשד. אני לא אלאה אתכם במשמעות של האיחור לארוחה משפחתית, חוסר ההנאה מהצ'ולנט של אמא, היעדר עניין בספורט ואהבת חתולים, אבל דבר אחד אני יכולה להבטיח: המשמעות היא שהבעיות מקיפות ועמוקות הרבה יותר מכפי שדמיינתי. שלום לכם קשיים זוגיים באשמת הניכור המודרני ודיסטימיה קלה בעקבות ערך עצמי נמוך; ברוכים הבאים הקונפליקט האדיפאלי והשלב האנאלי.

קורס קצר בהיסטוריה של העולם העתיק ביסס את אמונתי ב"אם אינך יכול להביס אותם- הצטרף אליהם" וב"ברומא התנהג כרומאי". לכן, עם תחילת הטיפול, מיהרתי לעיין במספר ספרי פסיכולוגיה בסיסיים, שם למדתי ש'אמפתיה' אינה דווקא 'רגישות למצבו של הזולת' כפי שטוען אבן שושן, אלא דווקא 'שמירת עניין בסיפור ששמעת כבר 100 פעמים'  ושהנהון אינו בהכרח 'ניד ראש לצורך אישור' אלא המהום עמום שמשמעו 'אין לי מה להגיד אבל אני ערה'. אבל גם, לחדוותי הרבה, מצאתי מגוון הגדרות שלא רק תואמות כל כשל בחיי אלא גם מסבירות כיצד אמאבא אשמים בכל (שומעת, אמא? צריכת הקפאין המוגברת שלי היא פשוט תלות אוראלית שלא סופקה בילדות ואם נראה לך, אבא, שהבחירות הזוגיות שלי לא כל כך מוצלחות, אתה יכול להאשים רק את עצמך- הכל היה אחרת אם רק היית עוזר לי לפתור טוב יותר את התסביך האדיפאלי).

מאחר ויהירות לא חסרה לי (כפי שלמדתי אחרי זמן קצר של טיפול) וגם לא יצר הרס עצמי (כנ"ל), מיהרתי לנצל את ההזדמנות הראשונה כדי לחשוף בפני הפסיכולוגית שלי את הידע החדש שרכשתי. בפעם הראשונה שהיא אמרה משהו על החשש שלי להיעזב מיהרתי להודיע לה שכן, אני מדועת לזה שמדובר בדפוס של תלות אוראלית אבל-

במסגרת טווח ההבעות הרגשיות המוגבל שהפסיכולוגית שלי מרשה לעצמה, היא נראתה כמעט נעלבת. "אני מדברת ככה, בססמאות כאלה?" נאלצתי להודות שלא, להתבונן פנימה קצת יותר לעומק ולנטוש את הידע החדש שלי כפי שתינוק נוטש את הנרקיסיזם הראשוני. אבל דווקא לאחרונה נקרתה בפני ההזדמנות להשתמש בידע הפסיכולוגי שלי.

אחרי ויכוח מר על מדיניות מסוימת שנקטתי במקום העבודה, הפסיכולוגית שלי הרשתה לעצמה להגיד בייאוש "הנה את שוב מתחילה, הרי זה בדיוק מה שהרס לך בפעמים קודמות". בעיני, זה היה ממש לא הוגן.  "זה ממש לא ככה", מחיתי, "הנסיבות שונות לגמרי. וחוץ מזה, את, את, את בפיקסציה אוראלית! את תמיד אומרת אותו דבר ומסרבת לראות שמשהו משתנה בי".

ראיתי שהיא מתאפקת בקושי לא להגיד 'הכל עובר עלייך ואת בעצמך בפיקסציה', אבל כזכור, היא המבוגר האחראי בחדר ולכן ניצלתי את השתיקה כדי להתחיל לבכות. מילא שאנשים אחרים לא מבינים איך זה שכל כך הרבה שנים אני בטיפול, אבל שהפסיכולוגית שלי לא תזהה שמשהו בתוכי זז, פתוח יותר? זה כבר יותר מדי.

דמעות מעולם לא ריככו את הפסיכולוגית שלי.

"זה פשוט קשקוש. אני בכלל לא רוצה לשמוע את זה".

"אם לא נדבר על זה אני לא ארגיש ככה?"

לכמה רגעים של שתיקה היא נראתה מהורהרת. אני לא יודעת מה עבר לה בראש, אולי היא תהתה למה אני לא יכולה לשמוע גם את המסר התומך שהיה בדברים שלה ואולי סתם חשבה שהיה עדיף להיות יותר רכה איתי. ואולי, מי יודע, סייעתי לשבור איזה פיקסציה אוראלית. לפרויד הפתרונים. 

לטורים אישיים נוספים