"תחרות השוואת צלקות עם אמא וסבתא"

בחלק השני של הטור האישי בו היא מספרת על מחלת הסרטן בה חלתה, חולקת אילאיל כהן-שוורץ את דרך ההתמודדות שלה עם המחלה, ואת הדברים הטובים והאנשים הנפלאים אותם גילתה בדרך אל הריפוי

אני מקשיבה שוב ושוב כבר במשך שעה לשיר "איתך לתמיד" של ארקדי דוכין ונעצרת על המשפט המסוים "אני שלך לנצח מתוקה, יהיו ימים גם אפורים אני יודע, אהיה אתך אתמוך בך כחומה". המשפט גורם לי לבכות עוד ועוד. 

הנה אני, אילאיל החזקה, הגעתי לימים אפורים. אפורים בעצם תהיה מילה עדינה למדי לימים הללו, אך בזכות התמיכה הנפלאה של משפחתי וחבריי הצלחתי להתמודד איתם ואף יצאתי מחוזקת.

אחרי הגילוי על המחלה שיתפתי את חבריי הקרובים ואת משפחתי בידיעה הקשה. מאותו הרגע והלאה הם הזכירו לי כל יום כמה שאני חזקה, שהם לצידי ומיד הציעו את עזרתם בכל דרך אפשרית.

האחת הכינה אוכל לשבוע, השנייה דיברה עם חברה שחלתה בעבר, השלישית הזמינה לכוס קפה, הרביעית קנתה בובת דובי עם כיתוב "החלמה מהירה" והחמישית, רופאה במקצועה, הגיעה איתי לכירורג הטוב ביותר והודיעה בחגיגיות שהוא הולך לנתח אותי. היא הצליחה להלהיב גם אותי וגרמה לי לרגע קצר להרגיש בטוחה. חשבתי לי שהרי ברגע שיש לי חברה רופאה, שאני סמוכה ובטוחה שתעמוד לצדי לאורך כל הדרך, רק המידע הזה אמור להציל אותי.. לא?

היום, לכל מי ששואלת ומתלבטת במהלך התהליך הקשה של בחירת כירורג, אני יכולה רק להציע על פי ניסיוני האישי שכמו בעוד מקרים רבים במהלך חיינו, יש ללכת עם האינטואיציה הנשית. לפני שבחרתי מנתח קראתי המלצות רבות וטיפים לבחירה וסרקתי פורומים רפואיים, אך ברגע שפגשתי אותו, התווספה המילה הטובה שלו לניסיון רב השנים וידעתי שאני נמצאת במקום הנכון ובעיקר בידיים הנכונות.

יום הניתוח נקבע לינואר, חודש אחרי הגילוי, ואני הייתי בחרדה. מעולם לא עברתי ניתוח ולא הרדמה מלאה. הרופאה המרדימה הרגיעה אותי והצחיקה אותי ממש לפני הניתוח כשאמרה לאחותי שתעיר אותי עם שתי סטירות. זה היה בידור קל אחרון לפני שעברתי משלב "לפני הניתוח" לשלב "אחרי". 

לשמחתי ולמזלי בליל הניתוח בעלי ישן לצדי בבית החולים. חיבוקו האוהב העביר את כל הכאב במהירות. זהו ללא ספק אחד הרגעים שלעולם לא אשכח ושתמיד יהיה חקוק בליבי - הרגשת הקירבה הנפשית העצומה שחשתי באותו רגע כלפי בעלי.

אמי היקרה, שכבר עברה את הניתוח וידעה בדיוק מה אני צריכה, כיבדה את פניי בכניסה לבית עם אוכל טעים, חם ובריא. זהו, מאותו היום האוכל היה אך ורק בריא. טעם האוכל הביתי הנפלא ליווה אותי משך כל ההחלמה. ועם הזמן הפכתי למומחית לבישול בריא. היום אני כבר מאסטרית ויכולה להמציא מתכונים נהדרים. 

עם סיום הניתוח נכנסתי למשטר של תזונה בריאה בהנחיית רוקח מומחה. הוא ישב איתי שעות על גבי שעות, הנחה והמליץ על סמך מחקרים אחרונים מה כדאי לי לאכול ומה לא ואני החלטתי להוריד מהתפריט את הבשר (שגם ככה לא אהבתי במיוחד), את מוצרי החלב (היה קצת קשה לוותר על הקפה של הבוקר, אך עמדתי בזה בגבורה), את הביצים, את הקמח הלבן ואת המרכיב שהיה לי קשה מכל להוריד - הסוכר.

אכלתי אורז מלא, דגנים מלאים, קטניות, אגוזים, פירות וירקות ולראשונה בחיי הרגשתי שאני משקיעה בעצמי ודואגת לעצמי.

זמן מה אחרי ההקרנות החלטתי להוסיף ספורט בדרכי לאורח חיים בריא, והוספתי פעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע. ממישהי שלא אהבה ולא התחברה כלל לספורט הפכתי למכורה. האדרנלין שמציף את הגוף במהלך כל אימון וכל תזוזה מנטרל כל פחד וחשש ונותן תחושה של חוסן. הספורט גרם לי להבין שהגוף שלי חזק והוא ינצח את זה. אין סיכוי שלא.

הצלקת שנוצרה אצלי באיזור החזה כתוצאה מהניתוח עוררה סאגה שלמה. חששתי שבעלי יירתע ושהניתוח ישנה את הצורה של החזה. בשלב כלשהו, לאחר תחרות השוואת צלקות שערכתי יחד עם אמא וסבתא שלי הבנתי שאין לי על מה להתלונן, מבין הצלקות של שלושתנו הצלקת שלי היא הקטנה ביותר וכמעט שלא שמים אליה לב. כנראה שהטכנולוגיה באמת השתפרה ושתחושת הבטן שלי לגבי הרופא הייתה נכונה.

החשש הבא עמו התמודדתי היה השאלה האם יהיה צורך בכימותרפיה. פחדתי מכימותרפיה כמו מאש ולא ידעתי מה אעשה אם יודיעו לי שאצטרך לעבור טיפולים שכאלה. ניסיתי להישאר אופטימית כמו תמיד ולחשוב על הטוב מכל וזה עזר. שיחת הטלפון מהאחות ממכון השד הגיעה ובישרה בשמחה שאני פטורה מהטיפולים הנוראיים. את הבשורה הזו חגגתי בחופשה משפחתית באילת.

בהסתכלות לאחור אני מבינה שעברתי תקופה נפלאה, מלאת תמיכה ותחושת משמעות. אני מרגישה כל כך טוב עם עצמי שהחלטתי לשלוח את בעלי לבד לחופשת סקי, חופשה שלחלוטין מגיעה לו לאחר התמיכה האינסופית והאמיתית שקיבלתי ממנו.

מסר השבוע שלי הוא שמחלת סרטן השד היא לא מחלה מדבקת. פעמים רבות חברות שלכן אשר חולות טוענות כי הן לא צריכות דבר, ואכן לא תמיד צריך להכין מאכלים רבים, לבקר כל יום ולהזמין לקפה, אך חשוב לתת להן להרגיש אהובות ולהבין שאנחנו שם עבורן. התקשרו, הנעימו את זמנן, הביאו ספר טוב או מוסיקה טובה. חלק מאוד חשוב בריפוי, להרגשתי, הוא התחושה שאני משמעותית - בעיקר עבור עצמי, אך גם עבור קרוביי וחבריי.

אני מקווה שהצלחתי ולו במעט להבהיר לכם מדוע הגילוי הזה כל כך שינה אותי ואיך ההתמודדות הייתה יחסית קלה בזכות האנשים הנפלאים שליוו אותי יד ביד לאורך כל הדרך. משפחתי וחבריי, תודה לכם, לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק. 

ואתן החולות, זכרו כי גם אינכן מרגישות כי אתן נחשפות לתמיכה שאתן נזקקות לה, תמיד יש שם מישהי בשבילכן. עמותת "אחת מתשע", בה גם אני צפויה להתחיל להתנדב בקרוב, מקיימת את פרויקט "לצידך"- בו נשים שהבריאו ועברו הכשרה מלוות חולות אחרות. פנו לעמותה ואני בטוחה שהיא תעזור לכן ותספק עבורכן את הכתף החסרה. 

למידע ניתן לפנות לעמותת "אחת מתשע": 

טלפון: 03-6021717

הקו החם: 1-800-363-400

מייל: callus@onein9.org.il או בעמוד הפייסבוק של העמותה