נפש בריאה בגוף בריא: כך הצלחתי לרפא את עצמי מאסתמה

המחלה הראשונה שממנה הצלחתי להבריא היא האסתמה. יום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שדי! נמאס לי מהתקפי האסתמה, נמאס לי מהמשאפים, נמאס לי מהסטרואידים. נמאס לי. נמאס לי להיות אסתמטית. נמאס לי להיות חולה. האסתמה התחילה ביום אחד, ללא התרעה מוקדמת בגיל 18, ממש אחרי הגיוס שלי לצבא. כל הילדות שלי הייתי ילדה בריאה שלא חלתה כמעט בשום דבר, ואותו התקף ראשון הוביל לאשפוז הראשון שלי שארך שבוע. מעבר לעובדה שהייתי המאושפזת היחידה בפנימית א' מתחת לגיל 70, אני זוכרת את הרופאים שואלים אותי בפליאה פעם אחר פעם, "מה, אף פעם לא סבלת מאסתמה?" ואותי חושבת, "למה הם חושבים שהתשובה תשתנה מביקור רופאים אחד למשנהו?". 

קראו עוד: "הכאבים הכרוניים נעלמו": האישה שהצליחה לרפא את עצמה

18 שנה, עשרות אשפוזים, אלפי כדורי סטרואידים ומאות משאפים התנקזו לאותו יום שבו יצאתי בהכרזה שדי! אם חולים סופניים הצליחו להציל את עצמם ממוות בטוח ולהבריא, אין שום סיבה שאני לא אצליח להבריא מאסתמה. באותה עת הייתי כבר עם הפרעה דו-קוטבית פעילה שאותה הסתרתי מכולם, הסתרתי את היותי בולימית, סבלתי מכאבי גב, ממיגרנות ומתת-פעילות בלוטת התריס.

רגע, אז מה עושים? למי פונים? איך מתחילים? היה לי המון מידע בראש, המון השראה מאחרים ואפס תוכנית פעולה. תכלס, גם לא באמת האמנתי שאצליח לחלוטין להבריא מאסתמה, כי רופא המשפחה שלי קצת צחק עלי ואפילו לגלג כששיתפתי אותו בקנוניית ההבראה שלי והסביר לי שחבל על המאמץ שלי ועל האכזבה שתגיע, כי "עם ריאות כמו שלך זה לא יקרה, אני מטפל בך כבר מספיק שנים". החלטתי שאני אוכיח לו שכן. אני אראה לו מה זה. הדווקא הזה נתן לי את הבעיטה שלה הייתי זקוקה בשביל לצאת לדרך עצמה. לעשות משהו בפועל. הבעיטה הזו היוותה את סיומה של תקופת הבשלה שארכה כמה שנים, שבמסגרתה גם רכשתי ידע, גם הגדלתי את הביטחון בעצמי וגם הספקתי לפתח חסינות ללגלוגים ששמעתי בכל פעם ששיתפתי מישהו ממכריי או קרוביי בדבר רצוני להבריא מהמחלות שלי. זה לא שמישהו מהם לא רצה בטובתי, הם פשוט לא האמינו שאפשר, בדיוק כמו הרופא שלי. חלקם פחדו שאני הולכת להזיק לעצמי וחלקם חשבו שמשהו לא טוב עובר עלי. הגדילו ראש הדואגים באמת ששיתפו את בעלי בחששותיהם ואף המליצו שאולי שווה לחשוב על טיפול פסיכולוגי מתאים. לא האמנתי באמת שאצליח, אבל כן האמנתי שמשהו חייב לקרות. חייב.

הערוץ הראשון - הנפשי

באותה נקודה בזמן הייתי במעקב אצל פסיכיאטר זה ארבע שנים, מהדיכאון הראשון. זה הרגיש לי נכון ללכת שוב לטיפול פסיכולוגי. ארבע שנים קודם, הפסיכיאטר שלח אותי לפסיכולוגית כי לדבריו הכדורים רק יאזנו את הכימיה בראש שלי, אולם היה עלי לטפל גם בנפש. צדק. חודש וחצי הייתי אצלה, היא עזרה לי מאוד והייתה נורא נחמדה, רק מה? אלוהים הוא היחיד שיודע על מה דיברנו שם. אני באמת לא יודעת וגם לא זוכרת. לא הייתי מוכנה בכלל להתחיל לחלוק את אשר העיק באמת על ליבי. ואיך אני יודעת את זה? כי את העובדה שאבא שלי היכה אותי כל הילדות לא חלקתי עימה. הסתרתי ממנה, פשוט ככה. לא העזתי בכלל להעלות על דל שפתותיי את המילים "חטפתי מכות מאבא שלי". חלק ממני עוד התבייש בזה שהייתי ילדה מוכה, וחוץ מזה, לתפיסתי דאז, הוא כבר מת לפני כל כך הרבה שנים (נפטר מסרטן כשהייתי בת 20), אז למה בכלל לפתוח את הפרק הזה? הוא מת ולא יחזור ואין את מי להאשים ואין על מי לצעוק, אז אין צורך ותודה רבה. לקראת סיום אותו טיפול, הכדורים שחזרתי ליטול כבר השפיעו, הרגשתי מעולה וחזרתי לחייך ולבלוע את החיים. נפרדנו כידידות.

קראו עוד: לא סתם תחושת בטן: הקשר המוכח בין רגשות למחלות מעיים

ארבע שנים מאוחר יותר כבר הייתי במקום אחר. רציתי להבריא ממחלה כרונית וידעתי כבר ש"גוף ונפש אחד הם", מה שאומר שמחלות קשורות ונובעות ברמה מסוימת מהנפש שלנו. הזמן הנכון הגיע וחלקתי עם הפסיכולוגית שאבי היכה אותי לאורך כל הילדות למרות שהייתי ילדה ממושמעת ומצטיינת בלימודים, ואף פעם לא הבנתי למה זה מגיע לי ולמה הוא הופך בשנייה לכזו מפלצת. חלקתי עימה גם את העובדה שבמשך כמה שנים ייחלתי למותו. בכל פעם שהייתי חוטפת ממנו מכות על לא עוול בכפי, הייתי מסתכלת לשמיים וזועקת, "בבקשה שימות, בבקשה בבקשה תעשה שהוא ימות, אני לא יכולה לחיות איתו יותר". נחשו מה? בסוף הוא חלה בסרטן ומת. אז דיברנו על רגשות האשם המוסתרים שלי על כך שסייעתי ליקום להרוג את אבא שלי, דיברנו על העלבון שחשתי כל השנים, דיברנו על יחסי השנאה-אהבה שלי אליו, כמה קשה היה להכיל את הקונפליקט הזה שבין "אני אוהבת את אבא שלי, היו לנו מלא רגעים וזמנים טובים, שנינו חלמנו שאני אהיה רופאה, יו אני כל כך מתגעגעת אליו", לבין "למה הוא עשה לי את זה? איך הוא היה מסוגל? למה זה בכלל הגיע לי? והלוואי שייחנק בגיהינום". התחלתי לבכות ללא הפסקה במפגשים עימה. תבינו, במשך שנים לא בכיתי בכלל. הייתי די אטומה. הרגשות שלי היו מבוצרים מאחורי חומות בטון מזוינות. זו הייתה דרכי שלי להגן על עצמי אחרי שנים של פגיעות ועלבונות. במפגשים עימה הרגשתי שנהרות של עצב וכעס זורמים החוצה ומפנים קצת מקום, לראשונה זה הרבה שנים. למה התפנה מקום? עוד לא היה ברור, אבל משהו התחיל להרגיש קליל יותר.

חוץ מהספונג'ה הרגשית, הפסיכולוגית העניקה לי בפעם הראשונה בחיי הבנה פסיכולוגית של עיתוי המחלה: גם האסתמה וגם המיגרנות החלו מיד כשיצאתי מהבית והתגייסתי לצבא. היא הסבירה לי שאמנם ניצלתי פיזית, יצאתי סוף סוף מהבית עצמו, שרדתי לכאורה את הגיהינום הרגשי שחוויתי כל כך הרבה שנים בתור ילדה ונערה, אולם הגוף שלי עדיין זכר, הנפש שלי לא שכחה וגם לא סלחה, וזה בא לידי ביטוי במחלה שהתפרצה, פתאום, ללא כל התראה, ביום בהיר אחד. אני זוכרת שבאותו רגע שהיא הסבירה לי את זה ידעתי בפנים שזו הסיבה. פשוט ידעתי וזה ענה לי על כל התהיות שהיו לי לאורך כל השנים שמעולם לא קיבלתי עליהן מענה.

מתוך ספרה החדש של מירב הראל "נפש בריאה בגוף בריא – 8 מפתחות לריפוי הגוף והנפש" בהוצאת פוקוס.