תנגודת לאינסולין

בשנת 1889 ערך מינקובסקי ניסוי בכלבים והוכיח כי כריתה שלמה של הלבלב מובילה לעלייה ברמת הסוכר בדם, להפרשתו בשתן, לקטוזיס ולמוות. הדמיון הרב בין הסתמנות קלינית זו וסוכרת, הוביל אז לראשונה להשערה כי קיים קשר בין סוכרת ולבלב. בשנת 1922, פירסמו בנטינג ובסט את מחקריהם אשר מהם עלה כי הזרקת תרכיז מלבלב, לכלבים אשר נכרת מהם הלבלב, מסייעת להם לשרוד.

היעדרו של החומר אשר הופק מהלבלב, הלוא הוא האינסולין, נתקבל במהרה על ידי מרבית החוקרים כסיבה היחידה להתפתחות סוכרת. רק לאחר 27 שנים, בשנת 1949, הוטל לראשונה ספק, על ידי Himsworth, לגבי יעילות האינסולין לגבי חולים מסוימים. Himsworth גם היה הראשון אשר טבע את המושגים "רגיש לאינסולין" ו"לא רגיש לאינסולין", על סמך התגובה ברמת הסוכר בדם למתן אינסולין מייד לאחר העמסת סוכר. בהמשך, דיווח Himsworth על תמיכתו בתיאוריה שלפיה לא חוסר של אינסולין, כי אם חוסר רגישות לאינסולין, הוא הסיבה לסוכרת אצל חלק מהחולים. לא זו בלבד, אלא שקבע כי יש שני סוגים של חולי סוכרת בהתאם למצבם הקליני:

1. חולי סוכרת רגישים לאינסולין הנוטים לפתח קטוזיס (כיום סוכרת מסוג 1).

2. חולי סוכרת שאינם רגישים לאינסולין, אינם נוטים לפתח קטוזיס, וגילם יחסית מבוגר יותר (כיום סוכרת מסוג 2).

בשנת 1960, עם שיפור ביכולת לבצע בדיקות אינסולין, התגלה שאכן לחולי סוכרת אשר מחלתם נתגלתה בגיל יחסית מבוגר, לא רק שלא חסר להם אינסולין, אלא שלעיתים יש להם אינסולין בכמויות גבוהות יותר מאשר לאלו שאינם חולי סוכרת. כך הגיעו להוכחה מדעית חד-משמעית כי "הרקמות של חולי סוכרת מבוגרים (המכונה כיום סוכרת מסוג 2), אינן מגיבות לאינסולין כפי שמגיבות רקמותיהן של אלו שאינם חולי סוכרת".


קראו עוד:  בדיקת סוכר בדם ופענוח תוצאותיה



על סמך העובדות שהוצגו, ניתן כיום להגדיר תנגודת לאינסולין כמצב שבו ריכוז נתון של אינסולין מביא לתגובה ביולוגית קטנה מהתקין.

האינסולין מיוצר בתאי הבטא בלבלב, מועבר משם לזרם הדם ודרכו מגיע לרקמות. על כן, אירועים שונים עלולים להשפיע עליו בכל אחד מן האתרים שהוא נמצא בהם, ולשבש את יכולתו לפעול:

1. בתאי בטא מיוצר האינסולין תחילה כ-Pre pro insulin אשר הופך במהירות ל-Pro insulin ומרביתו הופך ל-Insulin וגם ל-C-Peptide. בתסמונות מסוימות המאופיינות בכך שתהליכי ייצור האינסולין לוקים בחסר מלידה של אנזימים מסוימים, עלול להיווצר סוג של אינסולין בעל יעילות ירודה.

2. בזמן הקצר יחסית (עד כ-10 דקות) שבו האינסולין מסתובב בזרם הדם, הוא עלול להיפגע מחומרים שונים:
א. הורמונים בכמויות גבוהות מהתקין, כגון הורמון גדילה, רסיסטין, גלוקו-קורטיקואידים, קטכולאמינים, גלוקגון וכן הורמון המופרש מן השיליה.
ב. לא הורמונים, כגון חומצות שומן חופשיות אשר רמתן בחולי סוכרת גבוהה, בעיקר בשמנים שביניהם, וכן נוגדנים כנגד אינסולין.

3. תפקידו החשוב ביותר של האינסולין הוא לסייע לסוכר לעבור מזרם הדם אל תוך התאים ברקמות הזקוקות לו. מעבר זה כרוך בכניסת המולקולה של הסוכר אל הקולטנים הנמצאים על פני קרום התא הקולט. קולטנים אלו הם איברונים המורכבים מחלק הנמצא מחוץ לתא, מחלק החודר את קרומו ומהחלק התוך-תאי. תהליך העברת מולקולת הסוכר מהדם אל פנים התא מותנה בתפקודו התקין של הקולטן, על כל מרכיביו. הפרעה בתפקוד הקולטן מהווה את הסיבה העיקרית והשכיחה ביותר להתפתחות תנגודת לאינסולין, החל ממספר קטן של קולטנים וכלה בחסר של חומרים ואנזימים חיוניים ההכרחיים לביצועו התקין של תהליך מעבר הסוכר, מהדם אל פנים התא.

חולי סוכרת מסוג 2 לוקים בתנגודת לאינסולין שנים רבות לפני שמתפתחת אצלם סוכרת. גם שמנים ללא סוכרת לוקים בתנגודת לאינסולין.

כאשר מופיעה תנגודת לאינסולין ופעולת האינסולין אינה יעילה, הגוף מייצר כמות גדולה של אינסולין, על מנת להתגבר על התנגודת. מצב זה מכונה היפראינסולינמיה והוא מהווה בסיס להתפתחות יתר-לחץ-דם, להפרעה בשומני הדם, לעלייה במשקל ולנטייה לקרישיות-יתר. לאחר מספר שנים שבהן הגוף מצליח לייצר אינסולין בכמות מספקת על מנת להתגבר על התנגודת, תאי הבטא מגיעים למצב של תשישות, ואז כמות האינסולין פוחתת והולכת, ובמקביל רמות הסוכר בדם מתחילות לעלות. מצב זה מגדיר את תחילת הסוכרת.