יתר-סידן בדם

סידן הוא המינרל הנפוץ בגוף. הוא מהווה 2% ממשקל הגוף (בגוף אדם השוקל 70 ק"ג יש 1.3 ק"ג סידן). 99% מהסידן בגוף נמצא בשלד ובשיניים ורק 0.1% נמצא בנסיוב: מחציתו טעון חיובית (סידן יוני) ומחציתו קשור לחלבונים בנסיוב.
הסידן היוני (חופשי) אחראי על העברת אותות חשמליים בין תאי עצב וכיווץ סיבי שריר, משתתף בתהליך הקרישה, משפיע על פעילות אנזימים (זרזים) רבים בתא וכן משתתף בתהליך חלוקת התא. לסידן תפקיד חשוב בשלמות השלד והשיניים, ובחוזקם.
מאזן הסידן בגוף נשמר בצורה קפדנית באמצעות ויסות הספיגה במעי, ההפרשה בשתן והשיחלוף בין העצמות והדם. אחראים לכך מספר הורמונים שהעיקריים בהם: הורמון הפראתירואיד, קלציטונין וויטמין D.
הורמון הפראתירואיד (פראתהורמון) מופרש מארבע בלוטות קטנות שנמצאות בקדמת הצוואר, בבסיסו, מסביב לבלוטת התריס. הפראתהורמון מווסת את רמת הסידן בדם על ידי שחרור הסידן מהעצם ועל ידי הפחתת ההפרשה של הסידן בשתן. ויטמין D (מקורו במזון ובהשפעת קרני השמש על העור) מגביר את ספיגת הסידן והזרחן במעי. הקלציטונין הוא ההורמון שמפחית את ספיגת העצם ומקטין על ידי כך את שחרור הסידן לדם.
רמת הסידן הכוללת בנסיוב נשמרת בתחום צר (10.3-8.8 מ"ג/ד"ל = מיליגרם ב-100 מילילטר). עד גיל 3-2 שנים הרמה התקינה היא עד 11 מ"ג/ד"ל.
היפרקלצמיה מוגדרת כרמת סידן שהיא מעל 10.5 מ"ג/ד"ל שאומתה בבדיקות נישנות. חוסם ורידים שמונח יותר מ-3 דקות בזמן לקיחת דגימת הדם יכול להעלות את רמת הסידן ולשקף מצג מוטעה.
הסיבות השכיחות ביותר להיפרקלצמיה הן הפרשה מוגברת של פראתהורמון, וממאירות.
עודף פראתהורמון (היפרפראתירואידיזם) נגרם לרוב מהגדלה שפירה של אחת או של כל בלוטות הפראתירואיד. התופעה שכיחה יותר בקרב נשים ובחולים שקיבלו הקרנות לאזור הצוואר. שכיחותה מגיעה ל-2-8:1000 ועולה עם הגיל. באופן נדיר מתלווה היפראתירואידיזם לתסמונות משפחתיות תורשתיות שייתכנו בהן גידולים שפירים ואף ממאירים בבלוטות נוספות בגוף (ביותרת המוח, ביתרת הכליה ובבלוטת התריס).
באי-ספיקה כרונית בכליות וברככת קיים היפרפראתירואידיזם מישני.
סוגי ממאירות שיכולים לגרום להיפרקלצמיה: סרטן ריאה, שד וכליה (על ידי גרורות לעצמות), ליקמיה ו-Multiple myeloma (בשל מקורם בלשד העצם). קיימים גידולים שמפרישים חומר בעל פעילות דומה לפראתהורמון.
סיבות נוספות להיפרקלצמיה: תרופות משתנות (תיאזידים), ליתיום (ניתן בהפרעות נפשיות), נטילה מוגזמת של סידן, ויטמין D, ויטמין A, עודף פעילות בלוטת התריס או תת-פעילות יותרת הכליה.
גם מצב של שכיבה וחוסר תנועה ממושכים (כוויות, ניתוחים אורתופדיים) יכולים להעלות את רמת הסידן.
סיבות נדירות יותר להיפרקלצמיה הן: סרקואידוזיס, מצב נדיר של תגובה דלקתית בצורת גרגירומות (גרנולומות) ברקמות עם יצירה מוגזמת של ויטמין D, מצב תורשתי של מוטציה שמבטלת את פעילות החיישן של הסידן, וכתוצאה מכך מתרחשות הפרשה מוגזמת של פראתהורמון ועלייה משמעותית של רמות סידן בדם.
היפרקלצמיה משפיעה על כל מערכות הגוף אך במיוחד על מערכת העצבים המרכזית והכליות.
עלייה בינונית ומעלה של רמת הסידן גורמת למגוון תלונות ולסימנים: חולשה, עייפות, עצבנות, שינויים במצב הרוח, חוסר תיאבון, צמא מוגבר בעקבות השתנה מרובה; בכליות ייתכנו אבני כליות בשל הפרשה מתמדת של כמויות גדולות של סידן ומישנית לכך נזק קבוע; במערכת הלב וכלי הדם, הפרעות קצב ויתר-לחץ-דם; במערכת העיכול, כיב קיבה ודלקת לבלב (פנקראטיטיס) בנוסף לבחילה (הקאות) ועצירות.
הטיפול הראשוני בהיפרקלצמיה הוא על ידי הגברת ההפרשה בשתן. תוצאה זו מושגת על ידי שתייה מרובה או על ידי עירוי נוזלים (בהתאם לחומרת ההיפרקלצמיה), וכן על ידי מתן משתנים תוך ניטור צמוד של מאזן הנוזלים, ובדיקות מלחים בדם.

ד"ר קלפר רוקסנה