פגיעה עצמית

"...ההורים שלי יודעים שאני חותכת ת'צמי... והם עדיין חושבים שאני הילדה התמימה שלהם..."; "אני לא פסיכית, אני רק סובלת מהחיים!!!"; הפצעים שעל היד עוד לא הגלידו וכבר הרצון להוסיף כמה חדשים..."

על פי שיטוט מהיר בפורומים ובבלוגים  ה"חמים" של בני הנוער נראה כי חתכים, כוויות ופגיעות עצמיות אחרות אינם בגדר חידוש מרגש או מזעזע עבור בני הנוער: נגישותה הרבה של המדיה האינטרנטית הפכה אותה למקום דינאמי ונגיש לבני נוער המבקשים לשתף בקשיים, התלבטויות ומצוקות. בשנים האחרונות ניתן למצוא בפורומים אלו יותר ויותר דיווחים של בני נוער על אקטים של פגיעה עצמית, כאשר דיווחים אלו זוכים לתגובות הנעות בין סלידה וחוסר הבנה לבין הבעת תמיכה, השתתפות והזדהות.

פגיעה עצמית (Self injury/mutilation) על סוגיה השונים מתייחסת לפגיעה פיסית מכוונת בגוף אשר אינה נועדת למטרת קישוט (כקעקוע) ואינה מכוונת לגרימת מוות. מדובר, בדרך כלל, בגרימת חתכים עדינים באזורי גוף מוצנעים (ידיים, פנים הירכיים, בטן) הנועדים להקלה על כאב נפשי. שכיחותה של תופעת הפגיעה העצמית אינה ידועה בודאות והדיווחים נעים בין 1-9% אחוזים, כאשר התופעה  שכיחה במיוחד בקרב נשים.

"הם (לא) רק רוצים תשומת לב" - גורמים לפגיעה העצמית

..."והייתי מוכרחה להרגיש שמשהו באמת כואב לי, לא כזה כאב לא-נתפס ואינסופי של בור בבטן ושקט באוזניים, כאב שאני לא מסוגלת להכיל בתוכי כי הוא פשוט טורף אותי כולי. הייתי צריכה משהו שיסיט לי את המחשבות... כן, בדיוק, רציתי כאב אמיתי, כזה שאפילו אני אוכל לראות שהוא כואב"  (מתוך: אני לא יכולה שכועסים עלי/ עידית שמר)

למתבונן מהצד קשה לתפוס את משמעותו של אקט הפציעה העצמית: התאבדות עשויה להיות מובנת כתוצאה "הגיונית" (גם אם לא לגיטימית) של התמודדות קשה, אבל או ייאוש, אך הפציעה העצמית, אשר אינה מכוונת להתאבדות, אינה נתפסת באופן אינטואיטיבי.   

 אקט הפגיעה העצמית הוא אקט מבודד המתרחש, בד"כ, באופן פרטי וללא עדים. יחד עם זאת, מרבית ה"חותכים" משתפים או מראים את פציעותיהם לפחות אדם אחד הקרוב להם. עובדה זו, בנוסף לכך שהפגיעה העצמית אינה מביאה במרבית המקרים לידי סכנת חיים, עשויה להביא להנחה כי מדובר בניסיון מניפולטיבי להשגת תשומת לב. אלא שבמרבית המקרים הנחה זו שגויה. הפגיעה העצמית עשויה לשמש, בין השאר, כאמצעי תקשורת, אך חשוב לזכור כי  בבסיסה היא אקט  פסיכולוגי נואש אשר נועד להקל על התמודדות עם מצוקה וכאב בלתי נסבלים.

על פי דיווחיהם של אנשים הנוהגים לפגוע בעצמם, מביאה הפציעה להקלה ורגיעה במצבים רגשיים טעונים: טקס הפציעה העצמית- נעילת הדלת, פירוק הלהב של סכין הגילוח, החבישה, ההסתרה מתחת לשרוול- ממיר את הרגש האינטנסיבי והמציף ומעמעם את ההתמודדות עמו.

לחלופין, או בנוסף, משמשת הפגיעה העצמית כגורם מעורר ומקשר למציאות. כפי שכאב הצביטה משכנע אתנו ש"זה לא חלום", כך מחזקים החתך או הכוויה את אחיזתם של הפוגעים בעצמם במציאות: רבים מהפוגעים בעצמם מדווחים כי הכאב מעורר ממצבי קיהיון, דיכאון  ודיסוציאציה (נתק מהמציאות) ומאפשר בריחה מתחושות ריקנות והיעדר משמעות.  

מספר מחקרים ניסו לזהות את המאפיינים האישיותיים המקושרים לפגיעה עצמית, והצביעו על תכונות כהערכה עצמית נמוכה, היעדר כישורי התמודדות גמישים, רגישות לדחייה, רמות כעס ואף חרדה גבוהות, נטייה לדיכוי הכעס ועוד. יחד עם זאת, מרבית הנשים הפוגעות בעצמן בארה"ב הן נשים צעירות ומשכילות ואינטליגנטיות ביותר.   

תופעת הפגיעה העצמית מוכרת מזה שנים ארוכות בקרב אוכלוסיות הסובלות מהפרעות נפשיות שונות, אך נראה כי שכיחותה הגבוהה גם בקרב אוכלוסיות לא קליניות הביאה להרחבת העיסוק בה. מספר גישות הציעו הסברים לצורך בפגיעה העצמית:

• גישות ביולוגיות: תיאוריות ביולוגיות רואות בפגיעה העצמית טכניקה פיסיולוגית להקלה על כאב או מתח נפשי בלתי נסבל: מחקרים מבוקרים הוכיחו כי אקט הפגיעה העצמית מביא להקלה במתח הפיסיולוגי ולפיכך הופך לטכניקה קבועה להשגת רגיעה. תיאוריות ביולוגיות אחרות מדגישות את תפקיד האנדורפינים- קבוצת חומרים כימיים המופרשים במוח וקשורים בשיכוך כאב ויצירת רגיעה: ע"פ גישות אלו, פעולות פגיעה עצמית כחיתוך מביאות להפרשת אנדורפינים, אשר מביאים לתחושת רגיעה והקלה במצבי מתח, חרדה וסערה הרגשית.
• גישות פסיכולוגיות: רבות מהנשים החותכות את עצמן דיווחו על התעללות פיסית, מינית או נפשית בילדותן, ומספר תיאוריות קישרו בין ההתעללות לאקט הפגיעה העצמית: התעללות יוצרת בד"כ תחושת חוסר אונים והיעדר שליטה. החיתוך העצמי מהווה שחזור של חווית ההתעללות אך יוצר, במקביל, אשליית שליטה מאחר והפוגע הוא האדם עצמו ולא דמות חיצונית. כמו כן, הפגיעה בגוף עשויה ליצור תחושת מוגנות בפני פגיעה מינית, מאחר והאישה הופכת עצמה לפגומה ובלתי אטרקטיבית, כביכול.
  תיאוריות נוספות הדגישו את תפקידה הסמלי של הפציעה העצמית, כאשר הכאב הנפשי מומר, באופן קונקרטי, לכאב הפיסי שגורם חיתוך העור: החיתוך עשוי להוות אקט של ענישה עצמית מתוך תחושת אשמה ורוע פנימי; לחלופין, עשויה הפציעה לבטא כעס, תוקפנות ושנאה אשר הופנו פנימה במקום החוצה. בנוסף, עשויה הפציעה להוות תחליף לדיבור ישיר על מיניות, תוקפנות ושאר יצרים פנימיים. 
  גישה נוספת מתייחסת לפציעה העצמית כאל חלק ממאפייניה של הפרעת האישיות הגבולית: בעלי האישיות הגבולית חווים פחד עוצמתי מנטישתם של הקרובים להם ומתקשים לווסת את רגשותיהם אינטנסיביים. מאחר שכך, הופכת הפציעה העצמית לדרך תקשורת מניפולטיבית המאפשרת השגת תשומת לב ומניעת נטישה.   

מעבר למשמעות הייחודית אשר ממלאת הפגיעה העצמית עבור כל אדם, פעמים רבות מהווים החתכים אמצעי לביטוי רגשי, בהיעדר מילים: רבות מהנערות והנשים החותכות את עצמן למדו לאורך חייהן כי ביטוי רגשי אינו אפשרי או שאינו יעיל. בהיעדר דרך להביע את המצוקה, הייאוש והכאב, יוצרים החתכים בגוף שפה חלופית, המאפשרת ביטוי מצוקה ויצירת דיאלוג, כביכול, עם דמויות משמעותיות מופנמות או דמויות טיפוליות ממשיות.

טיפול והתמודדות עם פגיעה עצמית

"את הורסת את עצמך ואת מה שנשאר לך"; "לחתוך את עצמך זה לא פתרון לבעיות שלך"; "זה יהפוך לאובססיה"; עוד עשר עשרים שנה תתחרטי על כל החתכים המכוערים שיש לך על הגוף ".  

ציטוטים אלו, הלקוחים מאתר פופולרי  לבנות נוער, מבטאים את הדילמה בפניה ניצבים קרובים וחברים של אנשים הפוגעים בעצמם: מצד אחד, דאגה וצורך להפסיק את האקט האלים והמאיים של הפציעה העצמית, ומצד שני, כעס ותסכול על האקט הלא מובן.

ניסיון של קרובים ומטפלים להפסיק את הפגיעה עצמית מבלי להבין את שורשיה מועד לכישלון: הפגיעה העצמית אינה מהות הבעיה, אלא אחד ה"סימפטומים", או הדרכים להצביע על קיומה של בעיה. לכן, אמירות כ"אם לא תפסיקי אני לא אפגש איתך" או "הטיפול יסתיים אם תפגעי בעצמך" לא רק שאינן יעילות, אלא מגבירות את תחושת הבידוד, האשמה והמצוקה.

אנשים הפוגעים בעצמם אינם בהכרח מעונינים להפסיק את הפגיעה העצמית: הפגיעה העצמית משמשת פעמים רבות כטכניקת ההתמודדות היעילה ביותר העומדת לרשותם. עם זאת, פגיעה עצמית- ככל התנהגות או רגש המגבילים את חיינו- ניתנת לטיפול ושינוי כאשר אנו מוכנים לכך.

טיפול פסיכותרפי  עשוי לאפשר מרחב לבחינת משמעותו האישית של אקט הפגיעה העצמית ובמקביל להקנות מיומנויות התמודדות ושליטה עצמית: מרבית המטפלים אינם מעמידים את הפסקת הפגיעה העצמית כתנאי להמשך הטיפול, אך מגדירים את הגבולות בהם ניתן יהיה לקיים טיפול במקביל אליה: כך, למשל, הציעה לינהאן, כחלק מהטיפול הדיאלקטי אותו ייסדה, כי מטופלת הרוצה לפגוע בעצמה מוזמנת לפנות ולהיעזר במטפלה, אך מנועה מליצור עמו קשר ב-24 השעות שלאחר שפגעה בעצמה.

טיפול פסיכולוגי עשוי לאפשר התמודדות מעמיקה ויעילה עם הפגיעה העצמית עצמה ועם הגורמים לה, אך במהלך הטיפול או בהיעדר טיפול ישנן טכניקות רבות העשויות להקל על ההתמודדות עם המצוקה המביאה לפגיעה העצמית. אתר סהר מציע מגוון "טיפים" לעזרה עצמית מיידית וכמו כן, ניתן לשוחח טלפונית או דרך צ'ט עם ארגונים כער"ן או סה"ר.

ביבליוגרפיה

1. Autodestructive Syndromes, A literature review, Kocalevent, Fliege & Rose, Psychotherapy and psychosomatic, Vol 74 (4) Jul 2005, 202-211.
2. כשהיצר קם על יוצרו/ יוסי טריאסט, מתוך: https://www.triest-sarig.co.il/ArticleOpen.asp?Sec=45
3. יש לי רק את הסכין לחתוך את הבדידות/ דני שטיינברג, מתוך לקט הרצאות מיום עיון, 2005, מכון סאמיט, ירושלים.
4. הפרעת אישיות גבולית, מדריך להקניית כישורים/ מרשה לינהאן, הוצאת אח 2006.
5. אני לא יכולה שכועסים עלי/ עידית שמר, הצאת בימת קדם לספרות, 2000
6. אתר סהר- סיוע והקשבה ברשת: https://www.sahar.org.il