טיפול בגמגום למבוגרים

באופן סטריאוטיפי משוייך הגמגום להפרעות הילדות, אך בפועל סובל ממנו גם אחוז קטן של המבוגרים. גמגום אצל מבוגרים עשוי להיות גמגום התפתחותי אשר מלווה את האדם החל מגילאי הילדות או גמגום נרכש המופיע לאחר טראומה פיסית או נפשית. בהתאם, טיפול בגמגום במבוגרים משלב בין טכניקות ישירות להתמודדות עם הגמגום לבין טכניקות עקיפות המתמקדות בטיפול בגורמים הפיסיים או הנפשיים אשר הביאו להופעתו.

גורמים לגמגום בבגרות

סוג הגמגום הנפוץ ביותר הוא גמגום התפתחותי המופיע בילדות. הגורמים לגמגום אינם ידועים בוודאות אך ישנן עדויות מחקריות המצביעות על גורמים מוטוריים, נוירולוגיים, גנטיים ושפתיים המשולבים עם השפעות סביבתיות. גמגום זה נוטה להיעלם באופן ספונטני אצל 50-80% מהילדים, אך אצל חלקם עשוי הגמגום להמשיך גם בבגרות בהיעדר טיפול מתאים. מאחר וגמגום מושפע ממצבי לחץ, עשוי הגמגום ההתפתחותי להיעלם, להתמתן או להתגבר בתקופות חיים שונות.

סוג גמגום נוסף אשר עשוי להופיע בבגרות הוא הגמגום הפסיכוגני- גמגום אשר מופיע במצבי לחץ או לאחר אירועים טראומטיים כפרידה, אובדן, דאגות מוגברות עקב מצב רפואי קשה, אירוע טראומטי כאסון או תקיפה וכן הלאה. גם אירועים אשר אינם טראומטיים במלוא מובן המילה, אך מלווים ברמות גבוהות של מתח, לחץ וחרדה עשויים להביא להתפרצות הגמגום.

גמגום במבוגרים נובע בחלק מן המקרים גם ממגוון בעיות נוירולוגיות המערבות פגיעה באזורי מוח שונים. סוג גמגום זה מכונה גמגום נוירוגני והוא עשוי לנבוע מפגיעות ראש, גידולים מוחיים, שבץ, דמנטיה, אלצהיימר, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים ועוד. בשנים האחרונות נבחן אף הקשר בין גמגום לכאב, ונמצא כי אנשים אשר התמודדו עם התקפי כאבים כרוניים ומגרנות סבלו גם מאפיזודות של גמגום. עם זאת, ממצאים אלו התבססו על מקרים ספורים ועדיין לא זכו לתמיכה מחקרית מלאה.

מלבד לקושי השפתי שמהווה הגמגום, גמגום בבגרות עשוי להביא לפגיעה בביטחון ובערך העצמי והמנעות מדיבור בפני קהל ומסיטואציות חברתיות, וכך לפגוע בהיבטים רגשיים, עסוקתיים, חברתיים ובין אישיים. למרות שרבים מהמבוגרים הסובלים מגמגום מתקשים לפנות לטיפול או מפקפקים ביעילותו, ניתן לטפל בו באופן מהיר וממוקד.

טיפול בגמגום במבוגרים

הטיפול בגמגום התפתחותי בבגרות דומה לטיפול בו בתקופת הילדות ומובסס על תרפיית דיבור ועל רכישת טכניקות הרפייה והרגעה עצמית. הטיפול ניתן על ידי קלינאי/ת תקשורת וכולל אלמנטים הנוגעים לרכישת שליטה טובה יותר בשטף הדיבור כתיקון הגייה והאטת הדיבור. במקביל, מאחר וגמגום נוטה להחמיר במצבי לחץ, נרכשות בטיפול טכניקות להפחתת מתח והרגעה עצמית. סוג טיפול זה נמצא יעיל הן במסגרת פרטנית והן במסגרת סדנא קבוצתית.

כאשר הגמגום מושפע באופן משמעותי מהנסיבות החיצוניות (למשל, נוכחות קהל), ניתן לעשות שימוש בטכניקה של 'מציאות מדומה' המאפשרת אימון בסביבה הדומה ביותר לסביבה המגבירה את הסיכוי לגמגום.

כאשר מדובר בגמגום פסיכוגני הנובע מאירוע מלחיץ או טראומטי, במרבית המקרים יעלם הגמגום לאחר יעוץ או טיפול נפשי אשר יאפשר עיבוד של המאורע והתגובות הרגשיות הנלוות לו. במקביל, ניתן להיעזר בטכניקות סטנדרטיות לטיפול בגמגום.

כאשר מדובר בגמגום המופיע על רקע נוירולוגי בלבד (פגיעת ראש, שבץ וכד'), במרבית המקרים תשוב השליטה התקינה בדיבור לאחר ההתאוששות מהטראומה הגופנית. במידה והגמגום אינו נעלם, בדרך כלל הוא יהיה סימפטום אחד מבין מגוום קשיים שפתיים, ובמקרים אלו מותאמת תוכנית טיפולית-שיקומית כוללת אשר כוללת גם התייחסות לגמגום.

כאמור, הופעת הגמגום עשויה להיות מלווה במבוכה, ירידה בביטחון העצמי ובהתפתחות חרדה ו/או המנעות מסיטואציות חברתיות ודיבור בפני אנשים נוספים. במקרים אלו, חשוב להקפיד לצמצם את ההמנעות (למשל, לא לבטל מפגש חברתי מתוך חשש מגמגום במסעדה) ובמידת הצורך לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע ויתמוך בהתמודדות.

ביבליוגרפיה

1. Synopsis of Psychiatry, Behavioral Science/ Clinical Psychiatry Tenth Edition, Sadock Benjamin & Sadock Virginia, 2007.
2. Sudden onset stuttering in an adult: Neurogenic and psychogenic perspectives, Ward, David, Journal of Neurolinguistics. Jul 10, 2009.
3. The effect of an intensive group therapy program for young adults who stutter: A single subject study, Fry, Jane P.; Botterill, Willie M.; Pring, Tim R., International Journal of Speech-Language Pathology. Vol 11(1), Feb 2009, 12-19.