"לא רוצה להיות הומו": טיפולי המרה לקהילה ההומו-לסבית

אלון, כמו רבים מחברי הקהילה ההומו-לסבית, חווה באופן חזק ביותר את מחיריה של נטייתו המינית. חוויה זו, בין אם מדובר בתחושה פנימית ובין אם מדובר בסיטואציה ממשית (למשל- הורה המנתק קשר עם ילדו עקב נטייתו המינית), מעוררת פעמים רבות את הכמיהה ל"התגברות" על הנטייה המינית ההומוסקסואלית ובהתאם- לפנייה לטיפולי המרה המכוונים לשינויה.

יחסים מסוכנים: הומוסקסואליות ופסיכולוגיה

בשנים האחרונות הוצאו להורג במדינות מוסלמיות מספר בני אדם באשמת הומוסקסואליות, בעוד שבמערב חלה בעשורים האחרונים התפתחות משמעותית בהכרה בלגיטימיות ובזכויותיהם של חברי הקהילה ההומוסקסואלית. פער משמעותי זה הוא אחד מביטוייה של סוגיה המעסיקה מזה שנים רבות פילוסופים, אנשי מחקר ופסיכולוגים: כיצד מגדירים התנהגות נורמטיבית? כיצד מבחינים בין התנהגות נורמלית להתנהגות פתולוגית? סוגיה זו רלוונטית ביותר ליחסים בין פסיכולוגיה להומוסקסואליות, אשר ידעו שינויים משמעותיים לאורך השנים. 

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הציע כי אנו נולדים עם נטייה מינית בי סקסואלית אשר הופכת להטרוסקסואלית בתהליך ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית ובמפגש עם תכתיבי החברה. עם זאת, הוא ראה בנטייה ההטרוסקסואלית ביטוי לבשלות ובגרות נפשית ולפיכך- ההומוסקסואליות הוצגה כקיבעון או רגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית. למרות זאת, ולמרות שבתקופתו של פרויד נחשבה הומוסקסואליות לסטייה אסורה בחוק, הדגיש פרויד כי הומוסקסואליות היא "משהו שאין להתבייש בו, אין בכך פגם או נחיתות".

פרויד הביע דעה אמביוולנטית כלפי ההומוסקסואליות, אך במשך שנים רבות ראו ממשיכיו את ההומוסקסואליות כפתולוגית במהותה. העמדה המקובלת בשיח האנליטי דחתה את טענותיו של פרויד לגבי נטייה בי סקסואלית מולדת וראתה בנטייה ההומוסקסואלית תוצר של התנסויות או דפוסים פתולוגיים. בין השאר הוסברה ההומוסקסואליות כתוצאה של יחסים משפחתיים לקויים (למשל, אם דומיננטית וחודרנית ואב מרוחק ומנותק), קונפליקטים מודחקים הנוגעים לבני המין השני ו/או פוביות מבני המין השני אשר נרכשו בהתנסויות שליליות.

בהתאם לתפיסת ההומוסקסואלית כפתולוגית, עד 1973 נכללה ההומוסקסואליות במדריך ההפרעות הפסיכיאטריות ונחשבה לאחת מההפרעות הנפשיות הקשורות בתפקוד המיני. במקביל, לאורך השנים התפתחו טיפולי ההמורה- טיפולים אשר נועדו להכחיד את הנטייה ההומוסקסואלית ה"פתולוגית". טיפולים אלו קיימים גם היום ומעוררים מחלוקת משמעותית בקרב אנשי מקצוע.

טיפולי המרה: יותר נזק מתועלת?

אחד מכתביו המפורסמים של פרויד הוא "מכתב לאם אמריקאית": מכתב תשובה שכתב פרויד לאם אשר ביקשה ממנו לשנות את נטייתו המינית של בנה ההומוסקסואל. במכתב זה הבהיר פרויד כי במרבית המקרים לא ניתן לשנות נטייה מינית של מטופל, אך בהחלט ניתן לסייע לו לקבל את נטייתו המינית, לחיות איתה באופן שלם יותר ולסייע לו בהתמודדות עם קונפליקטים וקשיים הנובעים ממנה.

על אף שחלק מן המטפלים החזיקו בדעה הדומה לעמדתו של פרויד והתמקדו בטיפוליהם בתמיכה ומתן מקום להתבוננות בחוויתו האישית של המטופל, התפתח זרם דומיננטי של טיפולים הממוקדים בשינוי הנטייה ההומוסקסואלית. טיפולים אלו התקיימו (ועדיין מתקיימים) בשני פורמטים מרכזיים: טיפולים המבוססים על עקרונות דתיים וטיפולים המבוססים על שיטות קוגניטיביות-התנהגותיות.

טיפולים המבוססים על עקרונות דתיים קיימים בעיקר בארה"ב וניתנים בדרך כלל על ידי אנשי דת או פסיכולוגים דתיים. הטיפול מבוסס על חיבור המטופל לחטא שבהתנהגותו ההומוסקסואלית ולחזרה בתשובה באמצעות שימוש באיומים, הפחדות וחיזוק האמונה הדתית.

טיפולים המבוססים על עקרונות קוגניטיביים התנהגותיים מבוססים על ההנחה כי כל מטופל זכאי לקבל סיוע להגשמת שאיפותיו, ולכן מן הראוי להושיט עזרה למטופלים אשר חשים כי נטייתם ההומוסקסואלית אינה מאפשרת להם לחיות חיים מספקים. בעבר כוונו טיפולים אלו ליצירת סלידה מבני אותו המין (למשל, על ידי יצירת התניה שלילית המקשרת בין מין הומוסקסואלי לדימויים מעוררי דחייה וגועל), המנעות מ"עיסוקים הומוסקסואליים" (אומנות, ידידות עם נשים) ותרגול יחסים עם נשים (בדרך כלל זונות). היום מבוססים טיפולי המרה קוגניטיביים התנהגותיים על הקניית מיומנויות תקשורת עם בני המין השני, דמיון מודרך, למידת אוננות מול פנטזיות על בני המין השני וכן הלאה.

טיפולי ההמרה עוררות מחלוקת אתית משמעותית בקרב אנשי מקצוע: מול הטוענים כי יש להציע למטופל את העזרה לה הוא מייחל, טענו אנשי מקצוע אחרים כי טיפולי ההמרה מעבירים מסר לפיו הומוסקסואליות היא פתולוגית וכמו כן- מפרים את העקרון הטיפולי לפיו המטפל נותר נייטרלי ואינו מעביר למטופל מסר לגבי תפיסותיו וערכיו. מחלוקת זו עוררה את הצורך בבחינה מחקרית של השפעות טיפולי ההמרה.

לאורך שנים פורסמו מאמרים אשר הצביעו על שיעור של כ-30% הצלחה לטיפולי ההמרה. עם זאת, בבדיקה מקיפה שנערכה בשנת 2007 על ידי ועדה מיוחדת שמונתה לבדיקת הנושא נמצא כי מרבית המחקרית אינם עומדים בסטנדרטיים המדעיים המקובלים ותוצאותיהם שנויות במחלוקת. כמו כן, נמצא כי במרבית המקרים טיפולי ההמרה לא רק שאינם מביאים לתועלת אלא אף מזיקים ומביאים לירידה בערך העצמי, להתפתחות אשמה, דיכאון וחרדה ולקשיים ביצירת אינטימיות רגשית ומינית. בהתאם לממצאים אלו, ההמלצה החד משמעית של ארגון הפסיכיאטרים והפסיכולוגים האמריקאי היא על הפסקת השימוש בטיפולי ההמרה. במקום, ההמלצה למטופלים המתקשים לקבל את נטייתם המינית היא על פנייה לטיפול אשר יאפשר להם לבחון את השפעת הנטייה ההומוסקסואלית על חייהם. טיפולים אלו מאפשרים קבלה של הנטייה המינית וסיוע בהתמודדות עם הקשיים הרגשיים, המשפחתיים והחברתיים אשר נלווים לה בחלק מן המקרים.

לבחירת מטפל/ת המתמחה בטיפול בקהילה ההומו-לסבית

מידע נוסף לקהילה ההומו-לסבית