זהו פצע המטופל שבתוך נפשי הוא

אני בוכה.

בוכה משום שילדים קטנים ננטשים בידי אבותיהם

וילדות קטנות נשכחות על-ידי אמהותיהן.

ואבות לא יודעים מה לעשות, אז הם שותים. מכים;

ואימהות ננטשות, אז הן כועסות ומתוסכלות.

בכיתי משום, משום שהייתי ילדה קטנה,

ומשום שאימא לא ידעה מה לעשות

ורציתי - כל כך רציתי, שאבא יהיה גאה בי

יאהב אותי. עד כדי כאב רציתי.

והוא לא היה שם לחבק אותי.

בכיתי משום שחליתי. וכעסתי. ממש כעסתי.

בכיתי משום שעמוק בלב באמת כאב לי.

ומשום שלכאב הזה אין שום מקום ללכת אליו,

אלא עמוק יותר אל תוך כאב שהוליד אותו מלכתחילה.

וכשהוא מגיע לשם, הכאב מעיר אותך.

ואז, משהו קורה: איזה רגע של חסד. מהיר ובהיר. רגע שמשנה חיים

הנשמה -

שידעה תמיד מה שלא ידעתי אני

אני רוצה להיות חופשייה.

אני רוצה להיות 'מרפאה'.

'מרפאה' הפצועה בעצמה, שיודעת את הכאב. יודעת את הפצע.

שיודעת לפגוש את פצעו של המטופל במקום בו הוא נמצא, ויודעת דבר עם המטופל כדבר פצע אל פצע, כאב אל כאב.

מרפאה שיודעת אילו סיכונים לקחה על עצמה כדי להיות במקום בו היא נמצאת. ומה המחיר ששילמה  בדרך לריפוי המתרחש.

מסתורי הפצע האנושי הוא נושאו המרכזי של מאמר זה העוסק באתגרים הנגזרים ממנו למטפל הפצוע, הלימתם לפצעי המטופל והשפעותיהם על יחסי הגומלין במרחב הטיפולי.

דיאלוג זה בין פצע המטופל לפצע המטפל מאפשר הצצה לנבכי הפצע הקולקטיבי והמורכב הקיים בכל אחד מאיתנו במידה זו או אחרת.

בהתייחסותי ל'מטפל הפצוע' אני מתכוונת למערכת היחסים בין המטפל לפצע האישי שלו, ובין פצע המטפל לזה של המטופל. אני מתכוונת לאקלים הרגשי ששני אנשים יוצרים יחד בתוך מרחב טיפולי, העשוי לטעמי לאפשר ברית טיפולית שתהווה נקודת מפגש עם הכאב והפגיעה - אך גם עם כוחות הריפוי והגדילה של המטופל.

סוגיית המטפל הפצוע נגזרת מהסיפור המיתולוגי על כיירון - הקנטאור שנחשב לחכם ביצורים,  מייסד בית הספר לחוכמת החיים במיתולוגיה היוונית, אשר סבל מפצע כרוני שאינו נרפא, ודווקא פצע זה הקנה לו את הידע והרגישות להבין את סבלו של האחר ולפעול בהתאם. על סיפורו של כיירון ביסס ק. יונג (תלמידו של פרויד) את סוגיית המטפל הפצוע בתהליך הטיפולי.

יונג ראה את אפשרות הריפוי של הזולת כתלויה ביכולת האישית של המטפל לריפוי עצמי, וטען כי "בכל אדם יש באופן ארכיטיפי מרפא פנימי, ובטיפול הוא מושלך על המטפל. במהלך התהליך הטיפולי, על המטופל להתחבר למרפא הפנימי שלו, לתת לו יותר ויותר מקום בנפשו, ולהחזיר את ההשלכה מהמטפל בחזרה אליו" (1955).

אנליטיקאי יונגיאני נודע בשם  Goggenbuhl - Craig (1971) כתב ספר על הכוח שיש במקצועות הטיפוליים, ובו הוא כותב רבות על הדימוי של המטפל הפצוע. הוא דן בספרו ב-split (פיצול) בדימוי הארכיטיפלי של המרפא, שבו כל הבריאות מיוחסת למטפל וכל החולי - למטופל; דימוי אשר מקנה  כוח רב למטפל. בדרך זו מתנתק המטפל מהפצע שלו, אותו הוא משליך על המטופל, והמטופל משליך את החלק הבריא שלו על המטפל. כדי לשחרר את כוחות הבריאות של המטופל, על המטפל לקחת בחזרה את השלכותיו ולהיות בקשר עם הפצעים שלו עצמו.

הפצע משתבץ בטבעיות בתוך מערכת היחסים הטיפולית וממחיש באופן קונקרטי את החוויה ההדדית שלנו ושל אנושיותנו נוכח כאבי זולתנו ממקום של חמלה ואמפתיה.

יכולתו של המטפל להכיר ולגעת בפצעיו ולהשתמש בהם בתבונה ורגישות במרחב הטיפולי הנה מכרעת, מאחר והיא עשויה לספק פלטפורמה מוצקה לפגישה עם מעמקי הנפש של המטופל או המטופלת. וכאשר מגיע המטופל, הפצוע גם כן, הוא פוגש עוד מישהו בתוך המרחב הטיפולי אשר יכול להזדהות ולגלות הבנה עמוקה לכאב הפצע הנפשי וההתפתחותי. אני רואה נחמה גדולה בכך שיש מישהו הנמצא עמנו במצוקותינו, וגואל אותנו מחווית ה"לבד" בשעת מצוקה, ומאפשר לנו כמטופלים לחוש את המציאות של הפצע בחברתו של מטפל המכיר את הכאב מקרוב.

מייקל סות' במאמרו How ‘the wound' enters the room and the relationship  עוקב אחר הצעדים המשמעותיים שנעשו מימיי פרויד ועד היום בהבנה ובהכרה בממשות הפצע. וטוען כי "חווית הבשר-ודם של תהליך היווצרות הפצע אינה יכולה להישאר מחוץ לחדר הטיפולים. הדואליזם מתמוטט, הפצע מסרב להגביל עצמו לנפש המטופל ולחייו, ונכנס - לא רק לתוך מציאות התראפיה של המטופל, אלא גם לזו של המטפל ולמערכת היחסים הטיפולית בכלל".

סטיבן א' מיטשל בספרו "התייחסותיות - מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות" (2009) כותב (בהסתמך על הרעיון של לואוולד בדבר "דחיסות ראשונית"), כי: "בני אדם המצויים באינטראקציה "מעורבבים זה בזה" ברמה הרגשית, עד כדי כך שאי אפשר לדעת מי המתחיל ומי המגיב. כל מה שנשאר למטפל לעשות הוא להתאמץ לזהות את הרגשות המתרוצצים באינטראקציה. זיהוי רגשותיו הוא מקור מידע מרכזי של המטפל על המתרחש באינטראקציה הטיפולית, ופענוח המידע הרגשי לכדי ניסוח נרטיבי יכול להבהיר את המתרחש ביחסים הטיפוליים, ואף לאפשר הצצה לרפרטואר ההתנהגותי של האדם ביחסיו המשמעותיים מחוץ לטיפול".

שאלה מהותית המעסיקה אותי רבות כמטפלת בתחילת דרכה מתייחסת לדילמה העוסקת בסוגיה  עד כמה נכון ואף אחראי מצידי לגעת בנבכי נפש האדם, כאשר בתוכי קיימים פצעים פתוחים וצלקות שעדיין לא הגלידו?

הגיעה אלי מטופלת שובת לב עם כאב גדול מנשוא. פצעיה נגעו בדיוק מופלא במקומות הכואבים והבלתי פתורים שבי, כאילו זולתי היתה אני. הכאב והפחד שלה עוררו את השדים העמוקים ביותר שלי אודות עצבות ותהומות. וניצבתי לא פעם נבוכה אל מול חוסר האונים. קצת מנותקת - מהיכן צץ לו כאן חוסר אונים?

לשתינו הכמיהה לחדוות חיים ולאיזון. כמיהה לעיניים שיראו, לב שירגיש ויד שתושט לכוון את הדרך - סביב הגנות נוגדות עצבות ואף דיכאון, שכוללות בין היתר עזרה לזולת. נוכחתי לראות שהיכולת שלי כמטפלת להפריד בין 'החומרים' האישיים שלי לאלו של המטופלת היתה מוגבלת, קשה ולעיתים בלתי אפשרית. ככל שעסקתי בניסיון להפריד - כך נסוגתי מיצירת קשר נוכח ואוהב עם המטופלת. ומאידך, ככל שגיליתי הזדהות יתרה עימה כך גברה תחושת הנטישה שלה. הצעתי להגדיר לעצמי את מטרת הטיפול כפיתוח היכולת שלנו לנוע על הציר שבין ריחוק וקרבה ללא החרדה המלווה אותם. ללמוד לשאת קרבה ללא איבוד הזהות - ולשאת מרחק ללא חרדת נטישה. 

היכולת להקשיב לאחר אל מול פחדיו וכאביו מצריכה מאיתנו התבוננות עצמית מעמיקה וכנה. אנחנו נקראים להתעמת עם פחדינו ומצוקותינו שלנו, וככל שהרשיתי לעצמי להיות באי הוודאות ולהיות במגע עם פחדיי- כך יכולתי להחזיק בעבורה גם את המשאבים והמקומות הבריאים שבתוכה. הפצע כבר לא עוד מסתורי, איננו מסתתר ומזמין דיאלוג פתוח של לב אל לב.

הבנתי שהדרך שלי להזמין את הכאב של המטופלת היתה הדרך בה הרגשתי שהיא מסוגלת לחוות "חום וביטחון".

המפגש שלי עם אותה מטופלת עורר בי גם מחשבות לגבי 'גורלו' האפשרי של מטפל הנוגע בכאב האחר, ומוצא עצמו לעיתים נפגע ונהרס כשהוא נחשף לפצע של עצמו המשתקף אליו מבעד פצעו של המטופל, וכל אישיותו מתערערת - זהו פצע שבתוך נפשו הוא.

ככל שהתקדמתי בכתיבת המאמר, שאלות שהיו רדומות בתוכי התעוררו לתחייה, ואני מוצאת שאני נאבקת בתוכי בתהייה: האם כמטפלת עליי להיות 'סטרילית'? האם יש דבר כזה? האם החומרים האישיים שלי מזיקים לטיפול?

עם הזמן הבנתי שזאת כנראה משימה קשה עד בלתי אפשרית לנסות ו'להיטהר' לפני כל טיפול,  שהרי בעולם בו אנו חיים - פחדים, חוסר וודאות וסבל, כמובן לצד שמחה ואהבה, אינם נדירים ונוטים לרדוף אחרי רבים מאיתנו. יחד עם זאת, על המטפל מונחת האחריות והמודעות להתארגנות פנימית ורגשית לפני כניסתו למרחב הטיפולי ולהגברת מודעותו להשלכותיה של הזדהות השלכתית העשויה ליצור מעורבות והזדהות יתר ולהוציא את המטפל מהעמדה האובייקטיבית שלו ואף לחבל במטופל ובקשר הטיפולי.

ק. יונג דן ב"ילד הפנימי הפגוע" - ומתייחס לכך שכולנו חווינו בילדות קושי ופגיעות - כולנו היינו ילד או ילדה שחוו תלות, שיכולותיהם מוגבלות, ששולטים בהם, שחשו לעיתים פגועים וחסרי אונים. כדי להגיע בבגרות למקום של חופש פנימי מלא - אנחנו צריכים להתחבר למקום הזה, להכיר ולקבל את הילד הפנימי הפגוע שבנו. בטיפול, הפצע מסמל את אותו ילד פנימי פגוע. וכך יש לנו את היכולת וההזדמנות לטפל בו בצורה מוחשית. להזין אותו, פיזית ורגשית, לקבל אותו, לאהוב אותו. אותם תהליכים שאנחנו רוצים שיקרו לילד הפנימי שלנו.

על פי הגישה ב"שיריון" - בית הספר לפסיכותראפיה בלונדון (ממשיכי דרכה של גרדה בויסן), המטפל הוא מטפל פצוע ולא 'נקי' וטהור. הוא בא עם הכאבים שלו אל תוך חדר הטיפולים ולתוך חווית הכאן ועכשיו, ודרכם הוא מצליח להתחבר לכאב של מטופליו. הוא מבין אותם באמת ולעומק ויכול למצוא בתוכו אמפתיה רבה מתוך ידיעה שגם הוא ביקר במחוזות הללו.

גישה זו שונה באופן מהותי מהגישה הפרוידיאנית הקלאסית על פיה על המטפל להיות "לוח חלק" ואובייקטיבי, על מנת שהמטופל יוכל להשליך עליו את רגשותיו. בהתאם, הוא בחר לחזק את הנטייה להשלכה על ידי מיקום המטפל מאחורי המטופל, מחוץ לזווית ראייתו (אם כי הוא עצמו הודה כי בחירה זו נבעה גם מכך ש"איני יכול לסבול שינעצו בי עיניים שבע שעות ביום"...).

כיום, עם השינויים התיאורטיים והטכניים אשר התרחשו בפרקטיקה הטיפולית, מרבית אנשי המקצוע אינם מחזיקים עוד בגישת "הלוח החלק", אלא מניחים כי הדינאמיקה של מערכת היחסים הטיפולית היא תוצר משותף של מטפל ומטופל, ולא רק מועברת ומושלכת על ידי המטופל על 'מסך ריק' של המטפל. בעבודת הפסיכותראפיה המטפל הוא אדם ויש חשיבות גדולה לסובייקטיביות שלו כאדם.

בגישה אותה מיטשל מייצג אין כל דרך להעלים את המטפל. הוא נמצא שם כל הזמן, חי ופועם ומשתתף באינטראקציות הרגשיות גם אם אינו מודע לכך וגם אם אינו רוצה בכך. מיטשל מציע 'איזון אחראי' שמבוסס על התובנה "כי אין סימטריה בין מטופל למטפל. המטופל מוזמן לבטא את רגשותיו ללא איפוק, ואילו הספונטאניות של המטפל איננה יכולה להשתולל ולבטא את צרכיו האישיים, אלא עליה להיות מרוכזת בצורכי המטופל".

אני חושבת שרעיון 'המטפל הפצוע' מבטא את מסע התיקון המאוחר של המטפל דרך תהליך מטופליו. יש שיגרסו כי תהליך התיקון מקומו במקום אחר ולא בתוך המרחב הטיפולי. לטעמי, תהליך תיקון במפגש טיפולי הנו הדדי, לגיטימי ולעיתים בלתי נמנע. ההתייחסות לטיפול במובן זה היא כאל מסע ריפוי משותף, והיכולת של המטפל 'לרפא' את המטופל תלויה ביכולתו לריפוי עצמי.

אני מאמינה שהחומרים האישיים שלנו הם חכמת החיים ומקורות הכוח שלנו, המאפשרים לנו לתפוס ולחוות את החיים באופן מלא. להסתכל בעיניים גם על החלקים "הפחות טובים" ולהיות מוכנים להודות בכך שהפצעים של המטפל ושל המטופל ישוזרו וישולבו באופן בלתי נמנע בתוך השדה הטיפולי בין אם נרצה בכך ובין אם לא. וככל 'שנשמור' על עצמנו יותר - כך ננציח את בדידותנו וניוותר מנותקים, מפוצלים ומופרדים מהמטופלים. ומשמעותי לא פחות - לא נאפשר להם להיפגש מחדש עם כוחותיהם ובריאותם.

הפצע והכאב מחלחלים לא רק לחווית הנפש, אלא גם לתוך חווית הגוף של המטופל ומשפיעים  בשל כך על כל המערכת הפסיכו-פיסית.

וילהלם רייך, תלמידו של פרויד, היה הראשון שהבין, שגם הפצע של המטופל וגם תהליכי ההעברה הם תהליכי גוף-נפש. רייך מתאר כיצד טראומות רגשיות ופסיכולוגיות משפיעות על כל הרמות של תפקודי גוף-נפש, מפסיכולוגיה בסיסית ואנטומיה ועד לתגובות של מערכות העצבים והשרירים, כולל ביטוי ודיכוי של רגשות, זיכרונות, דימויים, תפישות ומחשבות. לטענת רייך, מצבים ותהליכים נפשיים מוצאים ביטויים גופניים - וחוויות רגשיות מוצאות ביטוי והן שמורות ונמצאות בתוך הגוף הפיסי.

לעיתים מטפל שנוגע בפצע המטופל, הופך להיות בעצמו הפצע וצובע את חווית הגוף-נפש של המטופל. מייקל סות' טוען כי: "מטפלים רגישים יכולים לראות כיצד גופו של המטופל מתחיל להגיב כאילו הוא כלוא עכשיו במערכת היחסים הפוצעת (wounding relationship)".

אני מאמינה שרוב סוגי הפצעים מקורם בחלק מסוים של גופנו, ומכאן שתהליך הריפוי צריך להתבצע באופן משולב והוליסטי (גוף, נפש, מחשבה ורוח). הטיפול בפסיכותרפיה גופנית מאפשר הזמנה ישירה ועמוקה עם ההזדקקות שבבסיס הכאב. בטיפול אנו עוזרים למטופל, בין היתר, ליצור אינטגראציה בין הפצע ליתר חלקי האישיות שלו - השמחים, החזקים, 'הבריאים' - ולאפשר לקסם של קשר אמיתי להתרחש.

לסיום,

ההתמודדויות והמורכבות שהחיים הציבו בפני - פצעיי הפרטיים, הם אלו שהעניקו לי, כאדם וכמטפלת עתידית, רגישות גבוהה, חמלה וסובלנות, המאפשרים לי לפגוש את האדם במקום הפצוע שלו.

בתוכי מצוי הניגוד המשלים בין המטפל "המרפא" - והמטופל "הפצוע", והמקום הזה מסמל בעבורי את נקודת המפגש שבין מטפל-למטופל במצבים הכואבים והעמומים של החיים, הטומנים בחובם גם את כוחות הריפוי והשמחה. פרדוקס מעניין זה מדגיש מחד את הגאולה שצומחת מקבלת הפצע, ומאידך, מחזקת את הבנתנו לקושי שלנו כמטפלים להתמסר לפצע - בגלל היותו שבוי בערפל ואי ודאות.

בסופו של דבר אין הבדל כל-כך גדול בינינו לבין מטופלינו, וייתכן שמשימתנו היא לאמץ את הפרדוקס הזה - לקבל את הריפוי המתרחש כמו גם את הכאב הפועם.

להעיז לגעת בכאב כבשמחה. ולהושיט ידינו לעצמנו כמו לאחר - באהבה וחסד.

שירלי כהן- סטודנטית שנה רביעית בבית הספר לפסיכותרפיה, מגמת פסיכותרפיה גופנית, מכללת רידמן.

מטפלת מוסמכת בטיפולי גוף: עיסוי שבדי-הוליסטי ורקמות עמוקות בהיבט הרגשי.

מייל: shirlico456@walla.com   

ביבליוגרפיה:

בואדלה, ד. (1981) העברה, הדהוד והפרעה, מתוך מגזין - הפסיכולוגיה הפסיכודינמית מס' 5 (1982), בתרגום אמיר לייבמן.

 ס, מיטשל. (2009) "התייחסויות - מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות". הוצאת "תולעת ספרים".
ש, כהן. (2011) וגופך לי מבט וחלון וראי - על ההדהוד, https://www.betipulnet.co.il/portal/particles/וגופך_לי_מבט_וחלון_וראי__על_ההִ_דְ_ה_וּ_ד/

ש, כהן. (2011) על ההבדל בין טיפול גוף לפסיכותרפיה גופנית, https://www.articles.co.il/article/97699