הידבקות והשפעה חברתית בפגיעה עצמית

פציעות/פגיעות עצמיות, אשר מוגדרות כפגיעות גופניות מכוונות (חתכים, כוויות, חבלות) אשר אינן מיועדות לגרימת מוות, הן תופעה שכיחה יחסית בתקופתנו. הגורמים לשימוש בפגיעה עצמית רבים ומגוונים (לקריאה מורחבת לחצו כאן), כאשר אחד ההיבטים הייחודיים שלה הוא נטייתה ה"מדבקת": צוותים חינוכיים וטיפוליים עדים לכך שפגיעה עצמית נוטה להתפשט במהירות מפתיעה בין חבריה של קבוצה חברתית, וכי לאחר שהתפשטה והתקבעה- קשה מאוד לעקור אותה.

כבר בשנות ה-80 התייחסו מחקרים לאופייה ה"מדבק" של הפגיעה העצמית: Walsh& Rosen(1985), למשל, דיווחו על התנהגויות של חיקוי והתפשטות פגיעה עצמית בקרב בני נוער שטופלו באותה המסגרת הטיפולית. זאת, בניגוד למגוון התנהגויות אחרות שביניהן תוקפנות, בריחה, איומים אובדניים, התנהגות מינית בלתי מותאמת ואשפוזים פסיכיאטריים. במחקר שערכו ארבע שנים מאוחר יותר מצאו Walsh& Rosen (1989) כי ההדבקה התרחשה בדרך כלל בקרב דיאדות חבריות, וכי הדרך היעילה ביותר להפסקת הפגיעה העצמית היתה התמקדות בזוג או הקבוצה הקטנה שעמדו במוקד דפוסי הפגיעה העצמית, ולא בקבוצת הפוגעים בעצמם ככלל. בדומה, You et al (2013) מצאו כי מעורבותו/ה של החבר/ה הכי טוב/ה בפגיעה עצמית היא המנבא הטוב ביותר לפגיעה עצמית, אפילו ביחס לסימפטומים דיכאוניים והתנהגות אימפולסיבית. כמו כן, זוהתה נטייתם של בני נוער הפוגעים בעצמם להתחבר לקבוצות חברתיות בהן הפגיעה העצמית פופולרית. לעומת זאת, Prinstein et al (2010) מצאו כי תופעת ההידבקות החברתית משפיעה על נערות בלבד, ולא על נערים.
היבט ייחודי לתופעת ההידבקות החברתית בחברה המודרנית הוא השימוש במדיה, כאשר חלק מבני הנוער הפוגעים בעצמם מעלים לרשת תמונות, סרטונים ותיאורים של הפגיעה העצמית (Sternudd, 2012). בעוד שהמחקר מצביע על כך ששיתוף מסוג זה יכול להשפיע באופנים שונים, בהתאם להבדלים אינדיווידואלים ונסיבתיים (Sternudd, 2012), בני נוער נוטים לחוות את הקהילות האינטרנטיות העוסקות בפגיעה עצמית באופן שונה. Haberstroh & Moyer (2012), למשל, מתארים כי בני נוער תופסים את הקהילה האינטרנטית כקבוצת תמיכה רגשית סביב נושא הפגיעה העצמית.
על אף שהגורמים לנטייתה ה"מדבקת" של הפגיעה העצמית אינם ברורים, ועל אף הפער בין התפיסה המחקרית המזהה את ההידבקות לבין "חווית קבוצת התמיכה" שמתארים הפוגעים בעצמם, ניתן לשער כי מספר גורמים עומדים בבסיס אופייה המדבק של הפגיעה העצמית.
ראשית, פגיעה עצמית היא אמנם אסטרטגיית התמודדות בלתי אדפטיבית אך לעיתים היא אמצעי ההתמודדות היחיד העומד לרשות האדם הפוגע בעצמו. פגיעה עצמית מסייעת לוויסות הרגשי במצבי עוררות יתר ומצוקה נפשית, קוטעת מצבים דיסוציאטיביים, מאפשרת הקלה מתחושות אשמה ובושה דרך הענישה העצמית, משחזרת נרטיבים של פגיעות טראומטיות בגוף מתוך עמדה של שליטה ומאפשרת פורקן של מתח פיסי ונפשי. על כן, ניתן לשער כי בני נוער החווים מצוקה נפשית אך אינם מחזיקים באסטרטגיות התמודדות או מערכות יחסים אשר מהוות משענת ואמצעי סיוע מספקים- פגיעים יותר לאימוץ הפגיעה העצמית לאחר שהיו עדים לה אצל בני נוער אחרים. בנוסף, חלק מהפוגעים בעצמם מזהים כיצד מטופלים/מתבגרים/ מכרים זוכים לתשומת לב, טיפול והכרה במצוקה בעקבות פגיעתם העצמית, ומקווים לזכות בהם גם כן דרך הפגיעה העצמית.
כמו כן, בחלק מן הקבוצות החברתיות (ובפרט במחלקות אשפוזיות ומוסדות טיפוליים) הפגיעה העצמית עשויה להפוך ל"כרטיס כניסה" המאפשר השתייכות לקבוצה חברתית נחשקת. כאשר הפגיעה העצמית, מתודות הפציעה, העיסוק בהסתרת הצלקות וכן הלאה מהווים נושא שיחה ולעיתים אף מקור לתחרות- רבים מחברי הקבוצה יתקשו לוותר על הפגיעה העצמית ההופכת אותם לחלק אינטגרלי מהקבוצה. היבט זה משמעותי במיוחד לאור העובדה שרבים מהפוגעים בעצמם מדווחים על קשיים בתחום הבין אישי, ולכן גדלה חשיבותה של השמירה על ההשתייכות לקבוצה חברתית קיימת.
הכרות עם ממצאים אלו התומכים בנטייתה של הפגיעה העצמית להתפשט בקרב קבוצות חברתיות חיוניים הן לצוותים המטפלים במסגרות שונות והן למטפלים פרטניים. זאת, מאחר והכרות עם אופייה המדבק של הפגיעה העצמית מחזקת את הבנת ה"היקשרות" אליה והקושי לוותר עליה, ובכך עשויה לחזק גם את האמפתיה כלפיה, ואת היכולת לנהל עם המטופל דיאלוג פורה ותומך סביבה.

לקריאה נוספת

C.A.R.E.S.S.: מודל להבנה וטיפול בנפגעי טראומה הפוגעים בעצמם
פגיעה עצמית- אטיולוגיה וטיפול בפצע פתוח
טיפול בפציעה עצמית של מתבגרים
פציעה עצמית בקרב נפגעות תקיפה מינית- גורמים מרכזיים‏ ‏‏
בין פגיעה עצמית לאובדנות: תקציר מאמרם של Klonsky et al‏
כיצד להימנע מפגיעה עצמית?

ביבליוגרפיה

‏Exploring an online self-injury support group: Perspectives from group members. Haberstroh, Shane; Moyer, Michael. Journal for Specialists in Group Work, Vol 37(2), Jun 2012, 113-132. Peer influence and nonsuicidal self injury: Longitudinal results in community and clinically-referred adolescent samples. Mitchell J.; Heilbron, Nicole; Guerry, John D.; Franklin, Joseph C.; Rancourt, Diana; Simon, Valerie; Spirito, Anthony. Journal of Abnormal Child Psychology, Vol 38(5), Jul 2010, 669-682. Patterns of contagion in self-mutilation epidemics. Rosen, Paul M.; Walsh, Barent W. The American Journal of Psychiatry, Vol 146(5), May 1989, 656-658. Photographs of self-injury: Production and reception in a group of self-injurers. Sternudd, Hans T. Journal of Youth Studies, Vol 15(4), Jun 2012, 421-436. The best friend and friendship group influence on adolescent nonsuicidal self-injury. You, Jianing; Lin, Min Pei; Fu, Kei; Leung, Freedom Journal of Abnormal Child Psychology, Mar 10 , 2013, No Pagination Specified. Self-mutilation and contagion: An empirical test. Walsh, Barent W.; Rosen, Paul. The American Journal of Psychiatry, Vol 142(1), Jan 1985, 119-120.‎