אין יתרון בתוספת של ניפדיפין לטיפול בתעוקת חזה

תוספת של ניפדיפין בשחרור מושהה לטיפול קונבנציונאלי בתעוקת חזה
אינה מביאה לירידה במספר האירועים הקרדיו-וסקולריים או לירידה
בתמותה כתוצאה מאירועים אלה - כך על פי מחקר רחב היקף המתפרסם ב
Lancet.

המחקר, המכונה ACTION, נערך בין 1996 ל 1998 בארה"ב, וכלל 7,665
חולים בני 63.5 בממוצע הסובלים מתעוקת חזה יציבה. בנוסף לטיפול
הרגיל שניתן להם, קבוצה אחת של חולים (3,840 מטופלים) קיבלה פלצבו,
ואילו קבוצה שניה (3,825 מטופלים) קיבלה טיפול בניפדיפין בשחרור
מושהה (כדוגמת התרופה Osmo-adalat) במינון של 30 מ"ג פעם ביום,
ולאחר 6 שבועות במינון של 60 מ"ג. החלוקה לשתי הקבוצות היתה אקראית,
והמחקר היה כפול-סמיות. החולים הגיעו לביקורת במרפאה פעם בשישה
חודשים.

בגמר תקופת המעקב נמצא כי לא היה הבדל משמעותי בתמותה בין שתי
הקבוצות: 310 חולים בקבוצה שקיבלה ניפדיפין, ו 291 חולים בקבוצת
הפלצבו. ניתוח התוצאות הראה כי לא היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות
מבחינת מספר החולים שחוו אירוע קרדיו-וסקולרי: 804 חולים בקבוצה
שקיבלה ניפדיפין, ו 828 חולים בקבוצת הפלצבו. עוד עולה מניתוח
התוצאות כי לא היה הבדל בין שתי הקבוצות מבחינת שיעור מקרי המוות
כתוצאה מגורמים אחרים, שבץ לב, ושבץ הגורם למוגבלות.

Lancet 364;9437:849

[08/09/2004]