אבנים בדרכי השתן

בדיקות הדימות המבוצעות לגילוי האבנים כוללות צילום סריקה של הבטן, אורוגרפיה בתוך-הווריד (IVP), בדיקת על-שמע של דרכי השתן (US) וכן טומוגרפיה מחשבית ספירלית ללא חומר ניגוד Spiral) CT). מהמידע המתקבל מתגבשת ההחלטה על הטיפול המתאים.

הטיפול באבנים נחלק לשניים: טיפול באמצעות תרופות שמטרתו למנוע היווצרות
אבנים חדשות בעיקר, וטיפול באבנים קיימות - בעזרת מכשירים וניתוח.

ניתן לטפל בתרופות או בעזרת תמיסות שונות שבכוחן להמיס אבנים קיימות, כגון אבני חומצת שתן, אבני ציסטין או אבנים זיהומיות. תמיסות אלה מובלות לאזור האבן על ידי צנתרים מיוחדים.

טיפול בעזרת מכשירים ושיטות פולשניות: פיתוח ציוד אופטי, גמיש או קשיח המאפשר חדירה מילעורית ותוך-נהורית אל דרכי השתן מחד גיסא, ושכלול שיטות לריסוק אבנים בגישה חוץ-גופית מאידך גיסא, קידמו מאוד את הטיפול באבנים קיימות, שיפרו את תוצאותיו, ודחו את הצורך בניתוחים עד אל מתחת לאחוז אחד מכלל הלוקים באבנים בדרכי השתן.
צורת הטיפול בעזרת מכשור תלויה במיקום האבן בדרכי השתן, בגודלה, בקיום חסימה, בנוכחות זיהום שתן, ובהרכבה הכימי של האבן.

ריסוק אבנים על ידי מכשיר בשיטה חוץ-גופית Extrocorporeal Shock Wave Lithotripsy - ESWL: זו השיטה הנבחרת לריסוק אבנים בכליות ובשופכן העליון שגודלן עד 2 ס"מ. שיעורי ההצלחה מגיעים ל-90%-55%, והצורך בריסוק נישנה אצל 10%-3% מהמטופלים.
אבנים בקוטב התחתון של הכליה נוטות פחות להתפנות בשל הזווית החדה הנוצרת בין הגביע התחתון ואגן הכליה. יעילות הריסוק משתנה גם בהתאם להרכב הכימי של האבן.
היעילות נמוכה בריסוק אבני ציסטין, אבני אוקסלאט הסידן חד-הידראט, ואבני פוספאט הסידן דו-הידראט.
מכשיר הריסוק בנוי ממקור אנרגיה המייצר גלי הלם. המקור הוא מצת-חשמלי או גביש פיזו-אלקטרי. המצת שקוע בנוזל והניצוץ יוצר גל הלם בתוך הנוזל. הגלים המתפשטים בנוזל חודרים לתוך הגוף ומתרכזים בנקודה נבחרת, באבן.
המגע בין המטופל לנוזל נוצר על ידי כניסתו לאמבט מים אשר בו נמצא מקור האנרגיה, או על ידי הצמדת כרית מים למותן המטופל. מפאת תכולת המים ברקמות המטופל, הגל העובר דרכן לאבן, ואינו גורם להן כל נזק. אולם, עם פגיעתו באבן הקשה, נוצרים באבן כוחות העולים בעוצמתם על החוזק המכני שלה. תהליך זה מביא להיווצרות סדק באבן. המשך של מכות גלי ההלם באבן מפוררות אותה בהדרגה. הפירורים הקטנים נשטפים בהמשך עם זרם השתן אל מחוץ למערכת השתן.

ריסוק מילעורי של אבנים בכליה ובשופכן: פעולה זעיר פולשנית המתבצעת בעזרת מכשיר אופטי המוכנס דרך פתח אשר מוביל משכבת העור לתוך הכליה. תחת בקרה מזהים את האבן ומפוררים אותה בעזרת סיב המוחדר למכשיר וממיר אנרגיה חיצונית (גלי-שמע, לייזר או אנרגיה פנימטית) לאנרגיה מכנית.
הטיפול בגישה זו מומלץ בדרך כלל באותם מקרים שבהם האבן גדולה מ-2 ס"מ, או לאחר כישלון הריסוק החוץ-גופי. שיעור הצלחת הטיפול קרוב ל-90%.

ריסוק בעזרת אורטרוסקופ: רוב אבני השופכן קטנות מ-5 מ"מ, ונפלטות עצמונית. התהליך מלווה בדרך כלל בכאב בבחילה או בהקאה ובאי-נוחות זמנית. אבנים גדולות או חוסמות מחייבות טיפול, והשיטה המקובלת היא אנדוסקופית (תחת ביקורת ראייה ישירה). בשיטה זו מחדירים את מכשיר האורטרוסקופ לתוך השופכן. בהתאם לגודלה של האבן ניתן לשולפה בשלמות בעזרת מלקחיים או סלסלה, או לפוררה בעזרת סיב המוליך אנרגיה ממקור חיצוני עד לאבן. שיעורי ההצלחה מגיעים ל-100%-98%. הסיבוכים המשמעותיים האפשריים בפעולות אלו הן הינקבות והתפתחות הצרויות בשופכן.

טיפולי מניעה:
- הגברת התפוקה של השתן מעל לשני ליטרים ביממה (הכמות הרצויה למניעת היווצרות אבנים חדשות). הדרך הטובה והפשוטה היא להרבות בשתייה ולצמצם על ידי כך את סיכויי ההתגבשות של מרכיבי האבנים.
- מניעת ספיגה של סידן מהמעי על ידי Sodium cellulose phosphate. חומר זה סופח סידן ומצמצם את ספיגתו דרך דופן המעי, ומפחית בכך את הפרשת הסידן בשתן.
- טיפול באמצעות תרופות משתנות מסוג Thiazide המשפיעות על מנגנון הסינון באבוביות הכליה, וגורמות להפחתת הסידן המופרש בשתן.
- טיפול באמצעות Alopurinol/Zylol מצמצם את ההפרשה של חומצת שתן, ומונע יצירת גבישי אוראט חד הנתרן.
- טיפול באמצעות אשלגן ציטראט המעכב התגבשות מלחי סידן. הוא נקשר לסידן ויוצר תרכובת המסיסה בשתן.