"זו לא קלישאה: גילוי מוקדם של סרטן השד - מציל חיים"

בדיוק כשהחלטתי לקחת פסק זמן מהחיים, ולצאת לנפוש עם הוריי באירופה, התדפק הסרטן על דלתי. זה קרה לפני כ-11 שנים, כאשר בני הגדול היה רק בן 13. תחושת העייפות אותה ייחסתי לעומס בעבודה התבררה כגוש סרטני בשד. ביום השני לחופשה, בזמן ששוחחתי עם בן זוגי וילדיי, אותם השארתי בארץ, כשהנחתי את היד על השד הרגשתי משהו קשה. הייתי בטוחה שמדובר בתווית של החולצה, לא העליתי על דעתי שזהו גוש בשד. אחרי שניסיתי למשוך ולהוציא את התווית ללא הצלחה, התחלתי לחשוד שזה משהו רציני. האינסטינקט הראשוני שלי היה לספר לבעלי שבזה הרגע גיליתי גוש בשד.

קראי עוד: "תהיתי אם ארגיש שוב נשית"; אורה חלתה בסרטן השד

מאותו רגע ההתחבטויות, האם לספר להוריי שהיו חדר לידי, על הגילוי החדש? נשארו לנו עשרה ימים לחופשה, לא חבל לבזבז אותם בדאגה של כולנו מפני העתיד? החלטתי שאני לא יכולה להישאר עם המידע לבד ושיתפתי את אימי בחשדות שלי. מהתבוננות שלה בגוש, ראיתי שהיא החווירה. אבי הרים טלפון לחבר ששהה איתנו בבית המלון שהוא במקרה גם נוירוכירורג, וביקש שיבוא לבדוק אותי כבר ביום למחרת. במקביל, התקשרתי לחברתי בארץ וביקשתי שתתאם לי תור לכירורג שד ולממוגרפיה. היא הייתה בטוחה שאני כבר מחפשת טיסות חזרה לארץ, אך הפתעתי אותה כשעניתי לה שאני יודעת שהתקופה הקרובה לא תהיה קלה עבורי ולכן, אם אני כבר כאן, אני מתכוונת להישאר ולנצל כל רגע בבילויים והנאות. הסרטן לא יברח לשום מקום, הוא ימתין עד שאגיע בחזרה לארץ ואז אתחיל בבדיקות. 

"תן לי להנות, ממילא כנראה שאמות"

את הטיול סיימנו ביום שישי, בראשון כבר התייצבתי לבדיקות, בשלישי לביופסיה ובחמישי כבר התקבלה התשובה המרה - סרטן ממאיר מסוג אלים בשד. את התשובה קיבלו הוריי, מאותו חבר שבדק אותי במלון, שהסביר להם שהמצב שלי לא טוב. הם סיפרו לבעלי על הממצאים, וביקשו ממנו לקחת אותי ואת הילדים לחופשה בצפון בכדי שמבטנו לא יפגשו. הם ידעו שאם אראה את פניהם מיד אגלה שהם יודעים משהו. הוריי ובעלי היו שותפים לסוד אך הם בחרו להסתיר ממני את המידע. הם העדיפו שהרופא אליו הייתי עתידה ללכת ביום ראשון, יבשר לי את הבשורה המרה. הייתה לנו חופשה משפחתית נפלאה במהלכה רכבתי על טרקטורון בפעם הראשונה. רכבתי מהר ונהניתי מכל רגע, עד ששמעתי את בעלי צועק לי "גלית תאטי את נוסעת מהר מידי" ואני עניתי לו תוך כדי חיוך ציני, "תן לי להנות, ממילא כנראה שאמות". 

הרגע שבו גיליתי כמה אני חזקה

ביום ראשון הגענו לרופא כאשר אימי ובעלי הגיעו מוכנים נפשית לבשורה, הרי הם כבר ידעו את האמת על מצבי. ישבתי מול הרופא והקשבתי למילים הקשות שיצאו מפיו "יש לך סרטן אלים". המילים הדהדו באוזניי אך לא הפתיעו אותי, מכיוון שבתוך תוכי כבר ידעתי את התשובה. 

הרופא הסביר לי את מצבי והחל לשטוח בפניי את מסכת הטיפולים הצפויים לי בעתיד; ניתוח להוצאת הגידול, החלמה מהניתוח, כימותרפיה, ולבסוף, הקרנות. הרגשתי חזקה ואף דמעה אחת לא ירדה כשהרופא בישר לי את הבשורה הקשה. הצלחתי להחזיק מעמד עד הרגע בו פגשתי באחות המרפאה, אז כבר התפרקתי וסכר הדמעות נפרץ כשסיפרה לי שגם היא חלתה במחלה לפני 20 שנה ומאז היא בריאה לחלוטין. או אז, גמלה בליבי החלטה, אין לי כל כוונה לוותר למחלה, ואזכה לחגוג עם ביתי ובני הגדולים את בת ובר המצווה. כל מה שרציתי וחשבתי עליו באותם רגעים היה הרצון להספיק ולהיות במסיבת בר המצווה של הבן הבכור שלי. 

קראו עוד: מיכל עשתה ממוגרפיה כדי "לעשות וי" - וזה שינה את חייה

למרות החשש מהלא נודע, במהלך הטיפולים הקשים הקפדתי להראות לילדיי שאני חזקה. גם כשהוריי או בעלי בישלו את הארוחות, עמדתי והכנתי סיר אורז קטן, רק כדי שילדיי שחזרו מבית הספר ומהגן, יראו אותי עומדת איתנה ויציבה במטבח, רציתי שיראו שאמא מתפקדת. זה חלק מאישיותי הפרפקציוניסטית, תמיד חייבת להיות בשליטה. דרך ההתמודדות עם המחלה למדתי לשחרר ולאפשר לעצמי לא להיות מושלמת. הפרספקטיבה שלי על החיים השתנתה מקצה לקצה. המחלה חיזקה אותי, וזה גם מה שהוביל אותי בסופו של דבר לחזק נשים אחרות שחלו בסרטן השד. 

המסר חד וברור: לכו להיבדק 

כאשר אני מספרת את סיפורי האישי במסגרת ההרצאות של עמותת "אחת מתשע", המסר שלי לנשים הינו חד וברור- אל תזניחו את הבריאות שלכן, היו קשובות לגופכן ולשינויים החלים בו. מניסיון, גם עייפות יכול להיות סימן. אם אתן מרגישות שמשהו אינו כשורה, אל תהססו, לכו ובדקו מיד. לא מדובר בקלישאה, גילוי מוקדם מציל חיים, אני הדוגמה החיה לכך. אילו לא הייתי קשובה לעצמי, עוצרת את מרדף החיים נוסעת לחו"ל כדי לנוח ולהירגע, ותוך כדי מגלה את המחלה, לא הייתי כאן היום. 

באדיבות עמותת אחת מתשע, המסייעת לנשים חולות סרטן השד וקרוביהן.