תסמונת ברדט-בידל

התסמונת ע"ש ברדט-בידל, היא מחלה תורשתית המועברת בתורשה אוטוזומית רצסיבית.
השמנת-יתר מופיעה בדרך כלל בגיל הילדות ומתגברת עם השנים. ניוון הרשתית מתבטא תחילה גם בגיל הילדות המוקדמת - כהפרעה בראיית לילה או במצבי תאורה ירודים ומתקדם עד כדי ראייה טובולרית (ראיית צינור) ועיוורון "חוקי" בגיל הבגרות המאוחרת. אצבעות נוספות יכולות להופיע בכל ארבעת הגפיים או רק בחלק מהם. לעיתים קרובות המדובר באצבע מושלמת שישית (אחרי הזרת) ולעיתים באצבע מנוונת חלקית. איבר המין יכול להיות קטן משמעותית אבל הדגם ההורמוני לרוב תקין וידועים כמה מקרים של צאצאים בריאים שנולדו לחולי ברדט-בידל. למרבית חולי ברדט בידל, מידה זו או אחרת, של ליקוי התפתחותי שכלי, מתפקוד בגבול התחתון של התקין ועד פיגור שכלי. בכ-90% מהמקרים יש מומי כליה שונים בחומרתם המתבטאים במיקום בלתי תקין של הכליה, גודל קטן או היעדר מוחלט שלה וכן ממצאים אחרים חמורים פחות. מומי הלב שתוארו אינם ספציפיים, אבל ראוי לציין ממצאים נישנים של התרחבות ו/או התעבות כללית ומקומית של שריר הלב שאינם קשורים בהכרח לנוכחות מומי כליה או סיבוכים מישניים, כמו יתר-לחץ-דם.
שכיחות מחלת סוכרת מסוג 2 (שאינה תלויית אינסולין), גבוהה יותר בקרב חולי תסמונת ברדט-בידל ואף בקרב בני משפחה ללא התסמונת.
למרות שכיחותה הנמוכה יחסית של התסמונת באוכלוסייה הכללית המוערכת בכ-1:100,000 העניין המדעי הרב בבירור הבסיס התורשתי שלה נובע מהעובדה שחלק מתופעות המחלה כגון השמנת-יתר וסוכרת שכיחות באוכלוסייה הכללית, כך שלמידע אודות הגנים האחראים לתסמונת יש פוטנציאל להבנת המרכיב התורשתי של מחלות מורכבות. עם זאת, קיימות מספר אוכלוסיות מוגדרות, שבהן שכיחות התסמונת גבוהה במיוחד. מדובר באוכלוסיות ערביות בכווית, שבטים בדואים במזרח התיכון ובמיוחד באזור הנגב, וכן בניו-פאונדלנד שבקנדה.
תסמונת ברדט-בידל שנחשבה בעבר למחלה תורשתית הומוגנטית הסתברה כמחלה מגוונת ומורכבת ביותר ועד כה ידועים לפחות שמונה אתרי כרומוזומים שבהם התגלו הגנים האחראים למחלה: 11q13 (BBS1), 16q21 (BBS2), 3p13-p12 (BBS3), 15q22.3-q23 (BBS4), 2q31 (BBS5), 20p12 (BBS6). מקרים נוספים עם התסמונת שאינם ממופים לאף אחד מהאזורים הללו, מוכיחים שיש גנים נוספים הקשורים במחלה זו.
מקרי תסמונת ברדט-בידל מסוג BBS6 נגרמים על ידי מוטציה בגן MKKS אשר מוטציות אחרות בו גורמות לתסמונת ע"ש מקיוזיק-קאופמן, הידרומטרוקולפוס, אצבע שישית ומומי לב מלידה. לאחרונה, זוהו גם הגנים האחראים ל-BBS2, BBS4 ו-BBS1 שהוא הגן השכיח ביותר מבין הגנים הגורמים למחלה.
בעוד שהתוצר החלבוני של הגן ל-BBS6 מראה דמיון רב לגן ממשפחת השפרונים (Chaperonin), אלה של BBS4, BBS2 ו-BBS1 אינם מראים דמיון לכל חלבון מוכר, או למשפחות חלבונים ידועות. כמו כן, לא נמצאה הומולוגיה בין שלושת הגנים הללו. מאידך גיסא, על בסיס הומולוגיה מוגבלת בין BBS1 ו-BBS2 ניתן היה לגלות את הגן BBS1. הגנים BBS7, BBS8 זוהו באמצעות חיפוש ממוחשב בבסיס נתונים לחלבונים בעלי הומולוגיה חלקית ל-BBS2 ו-BBS4 בהתאמה. BBS5 ו-BBS3 זוהו לאחרונה באמצעות צירוף של Comperative genomics ו-Positional cloning.
אחד המחקרים בשנים האחרונות הצביע על האפשרות של תורשה תלת-אללית של תסמונת ברדט-בידל. מחקר זה מביא ממצאים לפיהם התבטאות קלינית של המחלה מחייבת נוכחות של שלוש מוטציות בלפחות שני גנים שונים. הנחה מעניינת זו, החורגת מכללי התורשה המקובלים לגבי מחלות מונוגניות מהסוג הרצסיבי, לא קיבלה תימוכין במחקרים נרחבים אחרים והיא עדיין דורשת הוכחות נוספות.
המיתאם בין סוגי הגנים והמוטציות השונות הגורמים לתסמונת ברדט-בידל לבין ההסתמנות הקלינית של המחלה הוא נושא מעניין ובלתי ברור עד כה. בעוד שמחקרים מסוימים לא הצליחו להראות כל מיתאם, אחרים הראו הבדלים אפשריים במידת ההשמנה ומועד הופעתה וכן בהיקף ופיזור תופעת האצבע השישית בין הגנים השונים. בשלב זה של המחקר קיימת אפשרות לאבחון טרום-לידתי ואיתור נשאים של מוטציות BBS ברוב המשפחות שבהן מצויה המחלה.

פרופ' רבקה כרמי