פוליו

ההדבקה בנגיף מתרחשת לאחר מגע עם צואה של אדם אחר שנדבק, או עם טיפות המתפזרות לאחר שיעול או התעטשות ומכילות בתוכן את הנגיף. דרך נוספת להידבק היא באמצעות מגע עם מזון או מים שזוהמו ע"י צואה או טיפות שהכילו את הנגיף.

לאחר שהנגיף מגיע אל הפה הוא עובר אל מערכת העיכול, שם הוא מתרבה. בחלק מהמקרים, הנגיף עלול לעבור ממערכת העיכול אל הדם ומשם להגיע גם אל מערכת העצבים. 

אדם שנדבק בנגיף יכול להדביק אחרים החל משבוע לפני הופעת הסימפטומים ועד למספר שבועות לאחר שחלפו. חשוב לציין כי גם אנשים שנדבקו בפוליו ולא מרגישים שום סימפטום יכולים להדביק אנשים אחרים. 

הנגיף נוטה להדביק ילדים מתחת לגיל 5 שנים, אך כל אדם שלא קיבל חיסון נמצא בסיכון לפתח את המחלה.

האבחנה בפוליו נעשית בדרך כלל על סמך הסימפטומים של המטופל, כמו נוקשות בצוואר ובגב, רפלקסים לא תקינים וקשיי בליעה ונשימה. על מנת לאשר את האבחנה ניתן לקחת דגימה מההפרשות בגרון, מהצואה או מהנוזל שמקיף את המוח ועמוד השדרה (CSF) ולבדוק האם הנגיף נמצא באותן דגימות.

כאמור, במרבית המקרים המחלה חולפת ולא גורמת לסיבוכים קשים. חלק קטן מהאנשים שנדבקו בפוליו עלולים לפתח שיתוק קבוע ואחרים יכולים לפתח בעיות כרוניות כמו חולשת שרירים, ניוון של השרירים, התכווצויות באזורי המפרקים ועיוותים בעצמות השונות בגוף. 

שיתוק שרירים הוא הסיבוך הכי מדאיג של המחלה מכיוון שהוא יכול להיות קבוע ולגרום לנכות או למוות. הסיבה למוות נובעת בדרך כלל משיתוק של שרירי הנשימה. 

בנוסף, קיימים מקרים בהם נראה כי הילד החלים לחלוטין ולאחר 15-40 שנים הוא מפתח כאבי שרירים, חולשת שרירים או שיתוק, תופעה הנקראת 'תסמונת פוסט-פוליו'.

כיום אין טיפול מוכר שיכול לרפא את המחלה. הטיפולים הניתנים מתמקדים בתמיכה בתפקודי הגוף ובניסיון להפחית את הסיכוי לסיבוכים ארוכי טווח. 

הטיפולים התומכים כוללים אשפוז בבית החולים, משככי כאבים, תמיכה נשימתית ופעילות גופנית קלה למניעת התפתחות בעיות בשרירים ובמפרקים. 

אנשים שסובלים מבעיות קבועות לאחר זיהום בפוליו זקוקים לטיפול תומך קבוע לכל החיים. הטיפול יכול לכלול פיזיותרפיה, מכשור רפואי לתמיכה בגפיים חלשות ולעיתים גם ניתוחים לתיקון עיוותים בעצמות.

הדרך הטובה ביותר למנוע הדבקה בפוליו היא קבלת חיסון לפי ההמלצות של משרד הבריאות.

בארץ רוב האנשים (ילדים ומבוגרים) קיבלו חיסונים נגד פוליו. עם זאת, חשוב לדעת כי לא כולם קיבלו חיסון וכי חלק מהאנשים שחוסנו, בעיקר מבוגרים או אנשים עם דיכוי חיסוני, עדיין עלולים להידבק ולהעביר הלאה את הנגיף. 

קיימים שני סוגים של חיסונים נגד פוליו:

• OPV – חיסון המכיל נגיף חי מוחלש. מדובר בחיסון הניתן דרך הפה ובכך מוביל לחיסוניות מקומית במערכת העיכול המהווה את קו ההגנה הראשון של הגוף. החסינות במערכת העיכול עוזרת גם במניעת ההפצה של הנגיף דרך הצואה. 

• IPV – חיסון המכיל נגיף מומת. מדובר בחיסון הניתן בזריקה לשריר. חיסון זה עוזר למערכת החיסון לפתח נוגדנים בדם ובכך מונע מצב בו הדבקה בנגיף תוביל למעבר שלו ממערכת העיכול אל זרם הדם ומשם למערכת העצבים. במידה ואדם קיבל רק את החיסון המומת בזריקה, הוא עדיין עלול להידבק בנגיף דרך מערכת העיכול. אמנם הוא לא יפתח סימפטומים של המחלה, אך הוא עלול להמשיך להפריש את הנגיף בצואה ולגרום להדבקה של אחרים.

מתי יש לדחות את קבלת החיסון החי מוחלש (OPV)?

• ילד שסובל ממחלת חום חריפה, יש לחכות עד שהילד יבריא.

• ילד שסובל משלשולים או הקאות, יש לחכות עד שהילד יבריא.

• ילד שלא קיבל קודם לכן לפחות מנה אחת של החיסון המומת (IPV). במצב כזה יש לקבל את החיסון המומת ורק לאחר 4 שבועות לקבל את החיסון החי מוחלש יחד עם מנה נוספת של החיסון המומת.

מתי אסור לקבל את החיסון החי מוחלש (OPV)?

• ילדים הסובלים ממחלות ראשוניות או תורשתיות של מערכת החיסון – חייבים להיוועץ עם רופא לפני קבלת החיסון ולקבל את אישורו.

• ילדים החולים במחלות ממאירות או גרים בבית עם אדם החולה במחלה ממאירה, או אם הם מקבלים טיפולים המדכאים את המערכת החיסונית.

• ילדים שחוו בעבר תגובה אלרגית קשה מסוג אנפילקטי (נפיחות בשפתיים או בלשון, קשיי נשימה, פריחה ו/או אובדן הכרה) לאחר קבלת החיסון החי מוחלש או בתגובה לתרופות נאומיצין או פולימיקסין.

• ילדים עם נשאות של HIV.

החיסונים נחשבים לבטיחותיים מאוד יחסית ותופעות הלוואי לאחר קבלת חיסון הן נדירות ובדרך קלות כמו חום, הקאות, שלשולים או תגובה אלרגית קלה. 

חשוב מאוד להקפיד על היגיינה אישית לאחר קבלת החיסון, בדגש על רחיצת ידיים יסודית עם מים וסבון לאחר שימוש בשירותים, לפני מגע עם מזון ולאחר החלפת חיתולים.