דלקת מערכת השלד (Skeleton, inflamation and infection)
דלקת מערכת השלד (Skeleton, inflamation and infection)
קיימת אי-בהירות בציבור באשר להגדרת דלקת. בעיני רוב הציבור, מדובר בתהליך זיהומי הנגרם מחיידקים, ואשר הטיפול בו הוא באמצעות אנטיביוטיקה. כלומר, תרופה משמידה חיידקים.
אולם זהו רק פן אחד של המצב האורתופדי המוגדר במונח דלקת.
המצב הנוסף, ובדרך כלל השכיח יותר הוא דלקת, או תגובה דלקתית שאינה מעורבת בגורמים מזהמים כמו חיידקים או נגיפים, אלא תהליכים ביומכניים שיפורטו להלן, במערכת השלד.
דלקת זיהומית (Infection) במערכת השלד: מערכת השלד חשופה לזיהומים בכל אחד ממרכיביה: שרירים, גידים, עצמות ומיפרקים. הגורמים המזהמים יכולים להיות חיידקים, נגיפים וטפילים שונים. חלק מהמזהמים הם כאלו הקיימים בגוף בתנאי מצב תזונתי ירוד, או במצב מקומי ירוד כמו לאחר פציעה, חבלה, ניתוח. הם משגשגים וגורמים לתהליך זיהומי.
סוגי המזהמים השונים, משתנים בהתאם לגיל, לסיבת הזיהום, ולסביבת החיים. לדוגמה: זיהומים מטפילים אופייניים יותר לסביבה כפרית, ובעיקר כזו עם תנאי היגיינה ירודים.
לאחרונה, אנו ערים לעלייה בשכיחות זיהומים במערכת השלד הנגרמים מחיידקים ואצל חולים במחלת ה-AIDS, וחולים אחרים הלוקים במצב תזונתי ירוד.
להלן סיווג של זיהומים אלה לקבוצות מייצגות:
ילדים: בקבוצת גיל זו קיימת שכיחות יחסית של זיהומים בעצם - אוסטאומיאליטיס, והחיידק הגורם משתנה לפי הגיל. הסימן הקליני הבולט הוא חום וכאב חד המלווה בסירוב לדרוך על הגף. הזיהום "מתיישב" על פי רוב בעצם באזור הנקרא מטפיזה העשיר יחסית באספקת-דם ואשר נמצא בסמוך למיפרק ולחלק הארוך, דיאפיזה, בעצם.
זיהומים בניתוחים: על אף כל האמצעים שנוקטים למניעת זיהום בניתוחים, כמו: מערכות טיהור אוויר, ביגוד וציוד עקר (סטרילי), אנו עדים עדיין לזיהומים לאחר הניתוח. כמובן שאם מדובר בניתוח עקב שבר פתוח שנגרם בסביבה מזוהמת: שדה, כביש, מלחמה, הסיכון להתפתחות זיהום גבוה עד 30% ויותר. כשהניתוחים בררניים שכיחות הזיהום נמוכה ביותר 3%-0% מותנה בסוג הניתוח.
זיהומים במיפרקים מלאכותיים: בשנים האחרונות, עם עליית מספר החולים שהושתלו בגופם מיפרקים מלאכותיים, אנו עדים למספרים גדלים של חולים הלוקים בזיהום במיפרק מלאכותי: ברך, ירך או כתף.
דלקת שאינה זיהומית (Inflamation): זהו מצב אשר מתאפיין במספר מרכיבים דלקתיים, למעט המרכיב העיקרי - הגורם המזהם. כלומר, מופיעים חלק מהסימנים "הקלאסיים": חום, אודם, כאב, הגבלות תנועה, אולם, ללא זיהוי של גורם מזהם (פתוגני: חיידק או נגיף). זוהי דלקת הנגרמת כתוצאת מחיכוך של גיד בתוך "השרוול" שבו הוא נע, או של אזור חיבור הגיד לעצם, או כתוצאה מחבלה מקומית, או, וזהו המצב השכיח, כתוצאה ממאמץ-יתר בשריר/במיפרק שלא עברו הכנה/חימום מספיק למאמץ.
הסיפור הקלאסי הוא של אדם, שביצע מאמץ גופני חד (לעיתים בהפעלת קבוצת שרירים בודדת בלבד) ללא "חימום". מטרות החימום הן להתאים את המכלול: שריר/גיד/מיפרק, למאמץ הנדרש. כך לדוגמה דלקת בגידי המרפק בצד החיצוני, הידועה בכינוי Tennis elbow נגרמת לא רק כתוצאת משחק טניס ממושך, אלא כתוצאה ממאמץ של הרמת משא, או פעולה מאמצת אחרת ביד. הדלקת השכיחה בגיד האכילס בשוק/עקב, נגרמת לעיתים קרובות כתוצאת ממאמץ בקפיצה/בריצה, ללא הכנה/חימום.
עם העלייה המסתמנת כיום במודעות לחשיבות של הפעילות הגופנית, חשוב להדגיש את חיוניות החימום/הכנת הגוף למאמץ על ידי ביצוע של סדרת תרגילים. יש להתחיל בתרגילים קלים, ובעוצמה עולה בהדרגה להגביר את המאמץ הסטטי והדינמי של השריר והגיד, עד שיהיו מוכנים למאמץ.
פרק נפרד בנושא הדלקת, הוא דלקת המיפרקים, ניוונית, או רימטית, (ראו ערך אוסטאוארתריטיס).
לסיכום, יש להבחין בין מצב דלקתי זיהומי המצריך לרוב טיפול באמצעות אנטיביוטיקה, לבין תהליך דלקתי שאינו מזיהום ואינו מצריך טיפול באנטיביוטיקה, אלא טיפול מקומי.
פרופ' משה סלעי
אולם זהו רק פן אחד של המצב האורתופדי המוגדר במונח דלקת.
המצב הנוסף, ובדרך כלל השכיח יותר הוא דלקת, או תגובה דלקתית שאינה מעורבת בגורמים מזהמים כמו חיידקים או נגיפים, אלא תהליכים ביומכניים שיפורטו להלן, במערכת השלד.
דלקת זיהומית (Infection) במערכת השלד: מערכת השלד חשופה לזיהומים בכל אחד ממרכיביה: שרירים, גידים, עצמות ומיפרקים. הגורמים המזהמים יכולים להיות חיידקים, נגיפים וטפילים שונים. חלק מהמזהמים הם כאלו הקיימים בגוף בתנאי מצב תזונתי ירוד, או במצב מקומי ירוד כמו לאחר פציעה, חבלה, ניתוח. הם משגשגים וגורמים לתהליך זיהומי.
סוגי המזהמים השונים, משתנים בהתאם לגיל, לסיבת הזיהום, ולסביבת החיים. לדוגמה: זיהומים מטפילים אופייניים יותר לסביבה כפרית, ובעיקר כזו עם תנאי היגיינה ירודים.
לאחרונה, אנו ערים לעלייה בשכיחות זיהומים במערכת השלד הנגרמים מחיידקים ואצל חולים במחלת ה-AIDS, וחולים אחרים הלוקים במצב תזונתי ירוד.
להלן סיווג של זיהומים אלה לקבוצות מייצגות:
ילדים: בקבוצת גיל זו קיימת שכיחות יחסית של זיהומים בעצם - אוסטאומיאליטיס, והחיידק הגורם משתנה לפי הגיל. הסימן הקליני הבולט הוא חום וכאב חד המלווה בסירוב לדרוך על הגף. הזיהום "מתיישב" על פי רוב בעצם באזור הנקרא מטפיזה העשיר יחסית באספקת-דם ואשר נמצא בסמוך למיפרק ולחלק הארוך, דיאפיזה, בעצם.
זיהומים בניתוחים: על אף כל האמצעים שנוקטים למניעת זיהום בניתוחים, כמו: מערכות טיהור אוויר, ביגוד וציוד עקר (סטרילי), אנו עדים עדיין לזיהומים לאחר הניתוח. כמובן שאם מדובר בניתוח עקב שבר פתוח שנגרם בסביבה מזוהמת: שדה, כביש, מלחמה, הסיכון להתפתחות זיהום גבוה עד 30% ויותר. כשהניתוחים בררניים שכיחות הזיהום נמוכה ביותר 3%-0% מותנה בסוג הניתוח.
זיהומים במיפרקים מלאכותיים: בשנים האחרונות, עם עליית מספר החולים שהושתלו בגופם מיפרקים מלאכותיים, אנו עדים למספרים גדלים של חולים הלוקים בזיהום במיפרק מלאכותי: ברך, ירך או כתף.
דלקת שאינה זיהומית (Inflamation): זהו מצב אשר מתאפיין במספר מרכיבים דלקתיים, למעט המרכיב העיקרי - הגורם המזהם. כלומר, מופיעים חלק מהסימנים "הקלאסיים": חום, אודם, כאב, הגבלות תנועה, אולם, ללא זיהוי של גורם מזהם (פתוגני: חיידק או נגיף). זוהי דלקת הנגרמת כתוצאת מחיכוך של גיד בתוך "השרוול" שבו הוא נע, או של אזור חיבור הגיד לעצם, או כתוצאה מחבלה מקומית, או, וזהו המצב השכיח, כתוצאה ממאמץ-יתר בשריר/במיפרק שלא עברו הכנה/חימום מספיק למאמץ.
הסיפור הקלאסי הוא של אדם, שביצע מאמץ גופני חד (לעיתים בהפעלת קבוצת שרירים בודדת בלבד) ללא "חימום". מטרות החימום הן להתאים את המכלול: שריר/גיד/מיפרק, למאמץ הנדרש. כך לדוגמה דלקת בגידי המרפק בצד החיצוני, הידועה בכינוי Tennis elbow נגרמת לא רק כתוצאת משחק טניס ממושך, אלא כתוצאה ממאמץ של הרמת משא, או פעולה מאמצת אחרת ביד. הדלקת השכיחה בגיד האכילס בשוק/עקב, נגרמת לעיתים קרובות כתוצאת ממאמץ בקפיצה/בריצה, ללא הכנה/חימום.
עם העלייה המסתמנת כיום במודעות לחשיבות של הפעילות הגופנית, חשוב להדגיש את חיוניות החימום/הכנת הגוף למאמץ על ידי ביצוע של סדרת תרגילים. יש להתחיל בתרגילים קלים, ובעוצמה עולה בהדרגה להגביר את המאמץ הסטטי והדינמי של השריר והגיד, עד שיהיו מוכנים למאמץ.
פרק נפרד בנושא הדלקת, הוא דלקת המיפרקים, ניוונית, או רימטית, (ראו ערך אוסטאוארתריטיס).
לסיכום, יש להבחין בין מצב דלקתי זיהומי המצריך לרוב טיפול באמצעות אנטיביוטיקה, לבין תהליך דלקתי שאינו מזיהום ואינו מצריך טיפול באנטיביוטיקה, אלא טיפול מקומי.
פרופ' משה סלעי
סימפטומים
האבחון בלידים נקבע על סמך בדיקה קלינית, ממצאים מתאימים לדלקת בבדיקות הדם, ובדיקות דימות מתאימות: צילום, על-שמע, ומיפוי.הסימנים הקליניים המוקדמים לזיהומים בניתוחים כוללים סימנים קלאסיים: חום, אודם, כאב, ובהמשך הפרשה המכילה את החיידק, גורם הזיהום.
שגשוג המזהמים בדלקת שאינה זיהומית מלווה בדרך כלל בשחרור רעלנים מהחיידק, בהרס הרקמה שמשגשג בה המזהם ומכאן לסימנים "הקלאסיים" של זיהום: חום (מקומי ו/או מערכתי) כאב, נפיחות, אודם (כתוצאה מהתרחבות כלי דם באזור הזיהום), והגבלת תנועה באיבר/גף/מיפרק הפגוע.
טיפולים ותרופות
הטיפול בילדים: משאובחן הזיהום בעצם, מנסים לְפֶרק זמן קצר 48-24 שעות טיפול באמצעות אנטיביוטיקה בהזלפה לתוך הווריד, ואם אין שיפור ניכר מבצעים ניקוז וניקוי האזור המזוהם בניתוח, וממשיכים לטפל באמצעות אנטיביוטיקה בהזלפה לתוך הווריד במשך מספר שבועות.הטיפול בזיהום עקב ניתוח הוא בראש ובראשונה על ידי ניקוז האזור המזוהם, ומתן אנטיביוטיקה מתאימה לחיידק המזהם. כאשר הזיהום חודר לעצם, אוסטאומיאליטיס, המצב מסתבך מכיוון שאספקת הדם לעצם נמוכה יחסית, ולכן יכולתה של האנטיביוטיקה להגיע ולחלחל לכל פינה, מוגבלת. מוכרת לנו ההסתמנות הקלינית של חולים שלקו בזיהום בעצם שהיה "רדום/שקט" משך שנים (לפעמים רבות), "מתעורר" לפתע עקב סיבה מקומית חבלה, או מצב חיסוני ירוד, ולעיתים אף ללא סיבה ברורה להתלקחות הזיהום.
הטיפול בזיהומים במיפרקים מלאכותיים: מכיוון שמדובר בחללים סגורים, מכילי גופים זרים, יכולת האנטיביוטיקה להגיע אל המזהמים מוגבלת, ולכן הטיפול המקובל הוא ניתוח בשני שלבים. בשלב הראשון, מוציאים את השתל המלאכותי, ומכניסים לחלל המיפרק אנטיביוטיקה מקומית וכללית. רק לאחר 15-10 שבועות של טיפול, משבוצעו כל הבדיקות השוללות זיהום פעיל, מנתחים פעם נוספת ומשתילים מחדש מיפרק מלאכותי. גם בשיטה זו שיעורי הזיהום הנותר עדיין גבוהים 30%-10% לעומת 3%-0% בניתוח החלפה ראשונית של מיפרק.
משנגרמה דלקת שאינה זיהומית, מטפלים בה באמצעים הבאים:
- מנוחה, לרבות קיבוע הגף/המיפרק הפגועים;
- קירור מקומי בעזרת רטיות קרות/קרח;
- תרופות נוגדות דלקת המוכרות כ-NSAID - Non Steroidal Anti Inflamatory Drug לקבוצה זו שייכות תרופות כגון נקסין, וולטרן, אטופן, ויוקס. חלק מהתרופות הנ"ל ניתנות לטיפול מקומי כמשחה או נוזל.
במקרים קשים יותר, או עקשניים לטיפול, ניתן להזריק תרופות ממשפחת הסטרואידים (קורטיזון) בעלי עוצמה אנטי-דלקתית חזקה ביותר, בהזרקה מקומית, אולם הטיפול באמצעותם כרוך לעיתים בהשפעות לוואי מקומיות ומערכתיות מגוונות.
במקרים קיצוניים עוד יותר יש צורך בניתוח לשם כריתה של הרקמה הדלקתית או הרקמה הצלקתית שנוצרה באזור הדלקת.
טיפולי פיזיותרפיה שונים חשובים מאוד במסגרת הטיפול בדלקת. כמו כן מעבר לטיפול בתסמינים, חשוב כי המטפלים, הרופאים, הפיזיותרפיסטים, המרפאים בעיסוק, ידריכו את המטופל כיצד למנוע תהליכים דלקתיים מסוג זה.
שאלות ותשובות
- לאחר שקרעתי את הרצועה בקרסול, בוצע שחזור רצועה לפני חמש שנים, ושנתיים לאחר מכן הוצאה גרנולומה שצמחה באזור הצלקת הניתוחית. עברתי בדיקת MRI של הקרסול לאחר שבבדיקת CT לא ראו הרבה. אני מתקשה לפענח את התוצאות ולהבין אותן, ואודה אם תעזרו לי בכך. להלן התוצ
- אני בת 82. אחרי ניתוח להשתלת מפרק הירך התגלה אצלי זיהום ונותחתי להסרת הזיהום. הושתלה מחרוזת אנטיביוטיקה שהוסרה לאחר כשנה, ואז התפתח זיהום באזור הניתוח. טופלתי באנטיביוטיקה כחודש אולם רמת ה- CRP התחילה לעלות שוב. מה הפתרון? האם נחוץ ניתוח נוסף?
- אני בת 25. לאחרונה הופיע אצלי כאב בזמן שינה, בעיקר כאשר אני ישנה על צד שמאל. רופא המשפחה אמר שאין ממה לחשוש, הוא חושב שזה משהו "חיצוני", אך שלח אותי לבדיקת אקו לב כדי לשלול דברים אחרים. ממה יכול לנבוע כאב זה? האם זה יכול להיות קשור לבעיי
- אני בן 79. להלן ממצאים של בדיקת מיפוי עצמות שנעשתה בגלל כאבים במפרק הירך: קיימת קליטה מוגברת במדור המדיאלי בפרק הברך מימין, מעט מוגברת דיפוזית בפרק הירך מימין ואי-סדירות בקליטה בעמוד השדרה בעיקר בע"ש מותני. סיכום: הנ"ל ככל הנראה על רקע
- אשתי, בת 38, מתלוננת על כאב לא מוגדר באזור האגן, כל פעם בצד אחר. אורתופד הפנה אותה לצילום ושם נמצאו "הסתיידויות קטנות צמודות לאספקטים חיצוניים של האצטבולום דו"צ". מה המשמעות?
- אשמח להבין מה המשמעות של "שינויים ארתריטיים בפרק האינטר-פלנגיאלי של הבוהן ובפרק המטטרזו-פלנגיאלי הראשון", ואיך ניתן לטפל בהם.