מעבר ממלחמה לקבלה והקשבה

### האם קבלה של פיברומיאלגיה היא ויתור? ממש לא. שלום, אני שומע את השאלה הזו לא מעט, והיא נוגעת באחד האתגרים הגדולים ביותר בהתמודדות עם פיברומיאלגיה וכאב כרוני. אנשים רבים מרגישים שהם נמצאים במלחמה מתמדת מול הגוף. הם מנסים "לנצח את הכאב", לדחוף את עצמם למרות הכול או מחפשים פתרון שיגרום לו להיעלם לחלוטין. כשהשיפור אינו מגיע במהירות, מופיעים לעיתים תסכול, כעס ואפילו תחושת אשמה. בעיניי, קבלה אינה ויתור. קבלה היא ההבנה שכרגע זו נקודת המוצא, וממנה אפשר להתחיל לבנות דרך חדשה. דווקא כשמפסיקים להילחם בגוף ומתחילים להקשיב לו, קל יותר לזהות את הגבולות, להבין מה מחמיר את הכאב ומה מסייע להפחית אותו. מניסיוני, שינוי אמיתי מתחיל כאשר המטרה אינה רק "להעלים את הכאב", אלא להחזיר בהדרגה את איכות החיים. לעיתים זה מתחיל בשינה טובה יותר, בתנועה מותאמת, בהפחתת מתח או בלמידה של דרכים להרגיע את מערכת העצבים. כל צעד קטן כזה הוא התקדמות, גם אם הכאב עדיין קיים. חשוב לזכור שגם מבחינה פסיכולוגית, קבלה אינה פסיביות. היא מאפשרת להפנות את האנרגיה למקומות שבהם יש לנו השפעה, במקום למאבק מתמשך שמותיר אותנו מותשים. אשמח לשאול אותך: האם יש רגעים במהלך היום שבהם את מרגישה שהגוף דווקא מאפשר לך יותר, או שהתחושה היא של מאבק מתמשך ללא הפוגה? התשובה יכולה לעזור להבין מאיפה נכון להתחיל את השינוי. בברכה, אלי בן שחר מנהל פורום כאב כרוני ופיברומיאלגיה