הרעלת אלכוהול

האלכוהול במשקאות האלכוהוליים הוא אתיל-אלכוהול (אתנול). תכולת האלכוהול במשקאות אלה נמדדת בדרך כלל באחוזי נפח (%Vol) המציינים את נפח האלכוהול בכל 100 סמ"ק של המשקה האלכוהולי. ריכוז האלכוהול הוא לרוב בשיעור של 3% בבירה, 10% ביין, 20% בסוגי יין "מחוזקים" ו-40% ביין שרף ("ספירט מזוקק").

המינון הממוצע של אלכוהול שהוא קטלני, לאדם בוגר, הוא 400-300 סמ"ק של אתנול טהור (תכולה המצויה ב-600 עד 800 סמ"ק, ויסקי "טהור"). זאת, בתנאי שכמות זאת נצרכה בתוך פחות משעה. שתיינים כרוניים, הם בעלי סבילות (Tolerance) רבה יותר לאלכוהול, המתבטאת בסף רעילות גבוה מהרגיל.

האלכוהול נספג במהירות במערכת העיכול ומתפזר בגוף על פי תכולת המים ברקמות השונות. אלכוהול מדכא את מערכת העצבים המרכזית, החל מקליפת המוח הגדול (האחראית לתפקודי המוח העילאיים) וכלה בגזע המוח (שבו מצויים המרכזים החיוניים לנשימה ולקצב הלב). הפער בין מינון אלכוהול הגורם לערפול חושים, לבין המינון הקטלני, הגורם לדום נשימה, מצומצם. נטילת תרופות במקביל לצריכת האלכוהול (ובעיקר ברביטורטים) עלולה להאיץ הרעלת אלכוהול. הממצאים הפתולוגיים העיקריים לאחר הרעלה חדה כוללים בצקת ברקמות המוח ובמערכת העיכול, ובעקבות הרעלה (שכרות) כרונית, מסתמנים שינויים ניווניים במוח, בכבד ובכליות.

קיים מיתאם מובהק בין רמות האלכוהול בדם לבין הופעתם של הממצאים הנירולוגיים בעת הרעלת אלכוהול חדה. הממצאים הנירולוגיים רגישים ואמינים כמדד לקביעה אם הנבדק במצב של שכרות או פיכחות. הרעלה בדרגה קלה מסתמנת על ידי הסרת העכבות ההתנהגותיות, על ידי האטת התגובה ההתנהגותית ועל ידי הארכת זמן התגובה הפיזיולוגי. בהרעלה בדרגה בינונית חלות הפרעות בכושר הראייה, נגרם חסר חישתי כולל והיגוי ההברות אינו ברור. בהרעלה קשה מחמיר מצב ההכרה.

הנתונים הקליניים יכולים להצביע על מצב של שכרות, גם בהיעדרה של עדות מעבדתית לרמת אתנול בדם.

תבחיני הקואורדינציה (הדיוק בתנועות) רגישים יותר מכל תבחין נירולוגי אחר, לאבחון העלייה של רמת האלכוהול בדם. התבחינים הקליניים אינם ישימים כאשר רמת האלכוהול בדם עולה על 50 מ"ג/ד"ל (הסף הקבוע בחוק להגדרת שכרות). לאדם שאינו שתיין באופן קבוע יש סף סבילות נמוך לאלכוהול. סביר להניח, שאצלו יסתמנו הממצאים הקליניים בהתאם למתואר בספרות הרפואית, ללא סטייה משמעותית מהתקין. תופעות של אי-דיוק בתנועות (ליקוי בקואורדינציה), היעדר יציבות (אטאקסיה) הן תופעות הנצפות היטב גם על ידי מי שאינם רופאים. ממצאים בולטים אלה משקפים פגיעה במנגנונים העצביים של שיווי המשקל הקשורים במוח הקטן. הם מוכרים היטב כסימנים ראשוניים של שכרות, הן בפולקלור העממי והן במונחים רפואיים.

השינוי במצב ההכרה מהווה מדד קליני מהותי לאבחון מצב השכרות. השפעת האלכוהול על מצב ההכרה ניכרת עוד בשלב מוקדם של ההרעלה, הן בשל היעדר שיתוף פעולה, הן מפאת היעדר ריכוז וחוסר שקט נפשי והן מפאת קיומו של ניסטגמוס (ניד): הריצוד המתמיד של גלגלי העיניים המופיע כסימן עדין כשריכוז האלכוהול בדם הוא 50 מ"ג/ד"ל.

הרעלה כרונית מאלכוהול מסתמנת בפגיעה גופנית רב-מערכתית. השפעות שכיחות של שכרות כרונית: צמקת הכבד, אטרופיה (ניוון) של רירית הקיבה, אובדן משקל, פגימה במערכת העצבים ההיקפית החישתית והמוטורית, רעד וירידה בחשיבה ובזיכרון. לעיתים מסתמנים בשתיינים כרוניים מצבים פסיכוטיים חדים (התסמונת ע"ש קורסקוף וכן דליריום טרמנס).

הטיפול בהרעלת אלכוהול חדה הוא בתרופות וכן תמיכה בליקויים הגופניים לפי הסימנים הקליניים, הגופניים וההתנהגותיים. במקרים קיצוניים ניתן טיפול בהמודיאליזה. הטיפול שלאחר מכן חייב לכלול דיאטה עתירת חלבון וויטמינים (תיאמין, פירידוקסין, חומצה פולית וחומצה אסקורבית). בגמילה משתיינות כרונית מטפלים בתרופות הגורמות לדחייה או לרתיעה מאלכהול, כגון דיסולפיראם (Antabuse; disulfiram).