הפרעה סומאטית

פילוסופים רבים, ביניהם דקארט ושפינוזה, דנו בקשר בין גוף לנפש, והמחלוקת הנוגעת לאופי היחסים ביניהם קיבלה את השם "הבעיה הפסיכופיזית". אולם עבור הסובלים מהפרעה סומאטית, בעיית הגוף-נפש איננה רק סוגיה פילוסופית אלא קושי יומיומי המביא למצוקה רבה.

תסמינים קליניים

הפרעה סומאטית (הידועה גם בשם "תסמונת בריקט"), מוגדרת כהפרעת ביטוי גוף. הסובלים מהפרעה זו מתלוננים על בעיות גופניות כגון כאבי ראש, כאבי שרירים, רמת אנרגיה נמוכה, בחילות וכאבי בטן. תלונות אלו לא נמצאות קשורות למחלה גופנית ידועה או להסבר פיזי כלשהו, ולכן ההנחה היא כי הבסיס להן הינו נפשי. בנוסף, מלווה ההפרעה בדרך-כלל בחרדה ובדיכאון.

שכיחות ההפרעה

שכיחות ההפרעה באוכלוסיה נעה בין 0.2% ל- 2% כאשר היא שכיחה יותר בקרב נשים. כמו כן נפוצה ההפרעה בבני אותה משפחה ומגיעה לשכיחות של עד 30% אצל תאומים זהים.

אבחנה על-פי ה- DSM

האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• תלונות גופניות מרובות שהחלו לפני גיל 30 ונמשכות מספר שנים.
• התלונות גורמות לירידה בתפקוד החברתי או המקצועי ומצריכות קבלת טיפול רפואי.
• לא ניתן להסביר את התסמינים גם לאחר ביצוע בדיקות רפואיות רבות.
• התסמינים אינם מבוימים (כמו בהפרעת מחלה מדומה, למשל).

גורמים להפרעה

קיימות מספר תיאוריות פסיכולוגיות המנסות להסביר את ההפרעה מנקודות מבט שונות:

• גישה פסיכודינמית: על פי גישה זו מבטאים הלוקים בהפרעה לחץ נפשי באמצעות תסמינים גופניים. כל עוד לא מצוי הקונפליקט בהכרה (במודע), לא מסוגל הסובל מההפרעה להתמודד איתו ולהביעו במילים, כך שהתסמינים הגופניים מהווים למעשה שפה רגשית אלטרנטיבית.

• גישה התנהגותית: על פי גישה זו מפתח האדם את ההפרעה בהתאם לתגובות הסביבה לתלונותיו הרפואיות. כאשר דיווח על תסמינים גופניים מביא להשגת תשומת לב או טובות הנאה מהסביבה, ילמד האדם "לפתח" תסמינים אלו באופן ספונטני. עפ"י גישה זו, אם יקטן "הרווח המשני" המתקבל מהתסמינים הגופניים יפחתו גם הסימפטומים.

יחד עם זאת, יש חוקרים הטוענים כי קיים בכל זאת הסבר פיזיולוגי להפרעה. על פי הסבר זה לאנשים הסובלים מהפרעה סומאטית סף גירוי גופני נמוך הגורם לעיסוק יתר בתחושות של חולי וחולשה.

טיפול

הפרעה סומאטית הינה כרונית ועל כן אינה יכולה להיעלם באופן מוחלט, אך ניתן להביאה למצב של הקלה סימפטומטית משמעותית. כמו כן, חשוב לזכור כי אצל חלק מהחולים לגביהם קיים חשש כי הם לוקים בה, מתגלה בסופו של דבר מחלת גוף נסתרת. לפיכך, מן הראוי לערוך בירור יסודי עם חולים אלו על מנת להימנע ממתן אבחנה שגויה.

• טיפול תרופתי: תרופות נוגדות דיכאון המסייעות גם להורדת חרדה נמצאו יעילות לטיפול בהפרעה.

• טיפול פסיכולוגי: טיפול התנהגותי בו ניתן חיזוק על "התנהגות בריאה" תוך הקטנת "הרווח המשני" נמצא יעיל. כמו כן, נפוץ השימוש בטכניקות של סוגסטיה, הרפיה, הרגעה עצמית, היפנוזה וביופידבק. שיטות אלו נמצאו מועילות במיוחד עבור ילדים הסובלים מההפרעה.

• טיפול בתנועה וטיפול בספורט: שיטות טיפול אלו מאפשרות למטופל להשתחרר ממתחים ולהירגע. בעקבות זאת משתפר דימוי הגוף וגדלה ההערכה העצמית כיוון שהמטופל מבין כי הוא אינו מגובל כפי שחשב.