עיוותים בגפיים התחתונים

העיוות הסיבובי: הליכה עם סיבוב פנימי של הגפיים התחתונים, כאשר כפות הרגליים מצביעות פנימה, שכיחה, והיא מקור דאגה להורים (תמונה 1). נדירה יותר, הליכה עם סיבוב חיצוני. נשאלת השאלה, האם עיוותים אלו מתמידים והאם יפריעו לתפקודו התקין של הילד או הילדה.
עיוות זה מקורו באחד משלושת מרכיבי הגפיים התחתונים העיקריים: הירכיים, השוקיים או כפות הרגליים. לפעמים, אחד מאלו תורם לעיוות, לעיתים שילוב של חלקם או כולם. ב-99% מהמקרים, הם חולפים עם הגדילה ואינם דורשים התערבות חיצונית, כגון מכשירים לסוגיהם, סדים או מדרסים בנעליים. העיוות הסיבובי מתרחש בגפיים התחתונים בעובר, ברחם האם, כשלב הכרחי בהתפתחות התקינה שלהם.
ניצני הגפיים מופיעים כבר בשבוע השלישי לחיי העובר. בתחילה, הם ניצבים לגוף, הבהונות מצביעים כלפי מעלה. בשבוע השביעי, מתחיל התהליך הסיבובי לכיוון מרכז הגוף, כלומר פנימה (תמונה 2). בילדים הולכים, נצפה מדי פעם בשאריות התהליכים התקינים הללו.
סטיית כפות הרגליים פנימה, בעיקר בחלקם הקדמי, שכיחה מאוד סמוך ללידת התינוק ומוגדרת
בשפה המקצועית, כמטטרסוס וארוס (תמונה 3). הסיבה לכך, היא לחצים חריגים על כפות הרגליים ברחם. גם סטייה זו חולפת ברוב המקרים ללא טיפול. לעיתים רחוקות ימליץ האורתופד על טיפול בגיבוס. בגיל שנתיים, השוקיים הם הגורם העיקרי לתנוחת הסיבוב הפנימי.
בסופו של דבר, מבנה הגפיים התחתונים של הילדים מחקה את זה של ההורים. אם אלו הולכים עם סיבוב פנימי, לא ייפלא אם ילדיהם יהלכו באופן דומה. צורת הליכה זו אינה מוגדרת כהפרעה או כבעיה אורתופדית ואינה מפריעה לתפקוד הרגיל של הילד. היא אופיינית דווקא אצל ספורטאים (שחקני כדור-רגל). במקרים קיצוניים ביותר, כאשר ההפרעה האסתטית קשה, הפתרון הבלבדי הוא בניתוח.
העיוות הזוויתי: מתרחש בעיקר בגובה הברכיים. כאשר אלו כמעט נוגעות אחת בשנייה יוגדרו כרגלי "X" (ולגוס), ובמצב ההפוך, כרגלי "O" (וארוס). בדומה לעיוותים הסיבוביים, גם כאן צורת הברכיים משתנה עם הגדילה של הילדים, כחלק מהתהליכים התקינים בהתפתחותם.
בחלק מהתינוקות, הברכיים מעוגלות עד גיל שנתיים ומתיישרות לקראת גיל זה. מעבר לגיל שנתיים קיימת אף מגמה הפוכה של נטיית הברכיים לעמדת ולגוס. (ראו תרשים). לקראת גיל חמש מקבלות הברכיים את עיצובן הסופי, התהליך טבעי, ואינו דורש טיפול אורתופדי בדומה לעיוות הסיבובי.
ב-5% עד 15% מהילדים יוגדרו עיוותים אלו כפתולוגיים, במיוחד בצורתם הקיצונית או אם לא חלפו עם גדילת הילד כמצופה. תפקידו של האורתופד לזהות את סיבת העיוות.
עליו לשלול מחלות היכולות לגרום לכך, בהן רככת (נדירה בארצנו שטופת השמש), הפרעות מלידה במבנה העצמות, גידולים שפירים, פגיעה כלשהי באזורי הצמיחה של העצמות על רקע חבלה ישנה, שבר, או דלקת (חיידקית, מיפרקים או אחרת).

ד"ר נועם בור