דמם (Hemorrhage)

דמם הוא פריצה של דם לכיוון פנימי או חיצוני,אשר יכול להיות עורקי, ורידי או נימי (קפילרי), מתוך כלי דם לכיוון הרקמות או כלפי חוץ. דם ורידי הוא בדרך כלל כהה יותר, זורם לאט וקבוע. זה הדימום הקשור לרוב החתכים העמוקים. ניתן לעוצרו על ידי לחץ מקומי. הדם העורקי מתפרץ לסירוגין בלחץ גבוה, פועם במקביל לדופק וצבעו אדום בהיר. דימום מסוג זה שכיח פחות, אך קשה יותר ומסוכן. אפשר לטפל בו על ידי לחץ חזק. הדם הנימי נוטף או נפלט מהרקמות באיטיות והוא מופיע ברוב השריטות והחתכים השטחיים.

דימום יכול להיגרם על ידי פגיעה חיצונית כתוצאה מפציעה או מטראומה כלשהי. דימום פנימי נגרם מקרע באיבר מסוים או בכלי דם, לדוגמה: קרע באב העורקים או קרע בכלי דם במוח גורם לדימום במוח.

לעיתים, הדימום מבטא נטייה עצמונית לדימום או לאחר טראומה מינימלית. מצב זה יכול להופיע כאשר יש הפרעה בעצירת הדם (Hemostasis) מלידה או נרכשת.

לגוף שלושה מנגנונים למניעת דימום:

1. כיווץ כלי דם.

2. המנגנון הקשור לטסיות הדם (Platelets, thrombocytes). הטסיות הן סוג של גופיפים שנמצאים בדם. בזמן שיש קרע בכלי דם הטסיות נדבקות לאזור כלי הדם הפגוע ואף בינן לבין עצמן, ומפרישות חומרים המשתתפים בתהליך הקרישה ומאיצים אותו.

3. המנגנון הקשור לקרישת הדם. חלבוני דם המשתתפים בתהליך הקרישה מופעלים על ידי גירוי באמצעות גורמים בדופן כלי הדם הפגוע ועל ידי חומרים המופרשים מהטסיות.

כאשר יש הפרעה בתפקוד הטסיות או ירידה ניכרת במספרן, או כאשר יש חסר בחלבונים שמשתתפים בקרישה כמו במחלת ההמופיליה (Hemophilia), או חסר בגורמי קרישה כמו באי-ספיקת כבד, התוצאה יכולה להיות דימום עצמוני או דימום קל לאחר פגיעה מינימלית.