דמיון מולקולרי

דמיון מולקולרי הוא מצב של דמיון כימי בין חלקי רקמה שונים לבין גורם חיצוני כמו נגיף, או חיידק. דמיון כזה יכול להביא לכך שבתנאים מסוימים מערכת החיסון תזהה את הרקמה העצמית כגורם זר ותפעל נגדה. מצב דומה עלול להתרחש גם כאשר מסיבה כלשהי חל שינוי כימי ברקמה עצמית תקינה. כתוצאה מכך, המבנה הכימי החדש, יזוהה כגורם זר על ידי מערכת החיסון.

השינוי יכול לקרות במצבים רבים כתוצאה מזיהום שנגרם מחיידקים, נגיפים ורעלים, כמו כן, על ידי תרופות, עקב מצבי דחק, נזק פיזיקלי, ואולי גם גיל מבוגר. בכל המקרים הללו עלולה המערכת החיסונית לפעול כנגד הרקמה העצמית על ידי תאים לימפוציטים מסוג T (תגובה תאית), או על ידי יצירת נוגדנים (תגובה הומורלית).

במקרים אחרים נמצא דמיון מולקולרי בין גורמים זיהומיים מסוימים לבין תאים וחלבונים שפעילים בוויסות פעילותה של מערכת החיסון, כמו לדוגמה ה-HLA (סיווג רקמות). הפעלה בלתי מבוקרת של מערכת החיסון, משותפת לכל המקרים.

באמצעות מנגנון ה-Molecular mimicry ניתן להסביר חלק מהתופעות המתרחשות במחלות אוטואימוניות שונות. מחלות אוטואימוניות הן מחלות הנגרמות כתוצאה מפעילות בלתי תקינה של המערכת החיסונית כנגד רקמות עצמיות. במצב בריא, יודעת מערכת החיסון, להבדיל בין גורמים זרים הפולשים לתוך רקמות הגוף לבין הגורמים העצמיים המצויים שם באופן תקין. בדרך זו, נמנעת הפעילות שלה נגד רקמות עצמיות. במחלות אוטואימוניות, תאי המערכת החיסונית פועלים נגד רקמות עצמיות באופן ישיר, או על ידי יצירת נוגדנים כנגד גורמים עצמיים ובכך גורמים לנזקים קשים לתאי הגוף ולרקמות השונות שלו.

כיום ידוע על מחלות ומצבים פתולוגיים רבים המשתייכים לקבוצת המחלות האוטואימוניות, בהם דלקות מפרקים על רקע חיסוני, הרס חיסוני של תאי דם, דלקות כבד כרוניות ודלקות כרוניות של בלוטת התריס. בחלק מהמחלות ניתן להדגים קיום של נוגדנים, או תאים פעילים כנגד גורם זר וכנגד רקמות עצמיות בעלות מבנה כימי דומה. ההנחה היא שבמקרים אלו מנגנון ה-Molecular mimicry אחראי, לפחות חלקית, לפתולוגיה של המחלה. לדוגמה, דלקת מפרקים ראומטית או שיגרונית (Rheumatic fever) - מחלה שמופיעה מספר שבועות לאחר זיהום עם חיידק הסטרפטוקוקוס ויכולה להתבטא בדלקת מפרקים ובפגיעה בלב. נמצא שקיים דמיון בין חלבונים מסוימים של חיידק הסטרפטוקוקוס לבין חלבונים בשריר הלב. כנראה שמערכת החיסון פועלת כנגד החיידק ובו-בזמן היא פוגעת גם בשריר הלב.

פרופ' מנחם שלזינגר

האנציקלופדיה הישראלית לרפואה
הוצאת ידיעות ספרים 2007