פורום פסיכוגריאטריה - עמוד 8

שלום ד"ר בר ותודה רבה מראש! אבי בן 70, לקראת היציאה לפנסיה התחילו חרדות ובעיקר דיכאון עד כדי ירידה בתיאבון ובמשקל וסירוב לצאת מהבית. רופא משפחה רשם ציפרלקס שלא עזר. לאחר כמה חודשים פנה לפסיכוגריאטר, לאחר דירבון מסיבי מצידנו, הותחל מירו 30 מ"ג שהשפיע לטובה על השינה וכעבור זמן קצר גם מאד על התיאבון ומעט על מצב הרוח. עברו כ-4 חודשים והוא עדיין מאד מדוכא, לא מעוניין להיפגש או לעסוק בתחביבים או ללכת לטיפול בשיחות. הפסיכוגריאטר לא אמר לחזור אליו לביקורת. האם רופא משפחה יכול לבחון צורך בהעלאת מינון או טיפול אחר/ נוסף או שזה מבוצע רק מול הפסיכו'? כל עצה או דגש אחר גם יתקבל בברכה. המון תודה

תודה על התשובה. אבא מטופל בכדורים לאי ספיקת לב. קופ"ח חוששת לתת לו תמיכת נוזלים, מזה 5 שנים, גם לאחר כריתת 3/4 קיבה. למרות שביקשתי תקופתי חוסכים. אולם אבא נכנס לדילריום (עקב זיהום בשתן), ואז ההאכלה והכדורים היוו גורם מסכן בפני עצמו, לכניסת נוזלים לריאות. היתה השתנקות כששתה במיטה. בבתי חולים דיאטנית לא מסתכלת לאבא בבית הבליעה. (מן הסתם הוא בלי שיניים, אז חושבים לרסק אוכל בגלל זה). האם פסיכוגריאטר פרטי הביתה מסתכל בבית הבליעה? אספירציה. מילה לא ידועה לציבור, כ"כ סכנה לזה!!! דמנציה יכולה להיות קלה. לי אמרו בבי"ח שתוכן קיבה יכול לעלות למעלה. גם רוק. כשזו גם סיבה לאספירציה. אכן? (המון רגשות אשם. בייחוד על הזונדה. הכבידה עליו עם הריאות).

שלום, לאחר טיפול מוצלח חלקית בssri: ציפרלקס 10 מג (שנה) ולאחר מכן לוסטרל 200 מג (חצי שנה) הומלץ לי לעבור לsnri - ויפאקס האם ויפאקס יכול לתת מענה לחרדות שונות? לדיכאון? לOCD? וכאבים?(ראש/ ורגליים/ פיברומאלגיה) תודה רבה

היי , אבי בן 74 סובל מכאבים עזים בעקבות פצעים בכפות הרגליים על רקע מחלת כלי דם ,מטופל באופייטים חזקים ,לאחר אשפוז קצר בתל השומר ומתן אוקסיקודון לוריד קיבל דילריום ושוחרר הביתה ,היה מאוד פטפטן ונמרץ ונפל כל הזמן לאחר כמה ימים המצב התאזן ואתמול לאחר 9 ימים ,במהלכם הוחלפו התרופות לבוטרנס וזלדיאר חיווינו שוב דילריום קיצוני . היינו בבית והוא ביקש שנסע הביתה.... )): והיה רגזן ונמרץ מאוד, המצב מלחיץ אותנו מאוד ומתיש נפשית חוששים להשאיר אותו עם אמא שלא יצא מהבית .כמובן נגיע בהקדם לפסיכוגריאטר שאלתי - מה עושים בסיטואציה כזו ארוכה ואינטנסיבית? איך אפשר לעזור לו ? יש סיכוי שזה יחלוף ? תודה רבה רבה שאלתי -

הרופאים המנומנמים בקהילה, והצעירים בבי"ח, בכלל לא יודעים, לכאורה, לטפל בקשישים. חושבים שהוא כמו חולה צעיר. אותו חום, אותם סימפטומים. ולאבא התמלאו הריאות נוזלים. בשיקום באה קלינאית תקשורת לא לידי, בכל האשפוזים בגריאטריה בבי"ח אף אחד לא יוזם להביא קלינאית תקשורת, ועוד אחד כחטי בלי שיניים. בבי"ח לא מודעים לסכנה?

הי, אמא שלי בת 85, הייתה אישה סופר עצמאית, נפלה ואושפזה ועברה לכסא גלגלים. היא מאד לא השלימה עם המצב שלה ואי אפשר היה להביא לה מטפלת ונאלצתי להעביר אותה לבית אבות סיעודי. היא עושה להם הרבה בעיות ולפעמים צועקת הם התחילו לתת לה כדורים פסיכיאטרים להרגעה. היא רק 49 קג והם נותנים לה 2 פאראפן , קלונקס, 2 לוריוון וכדור שינה. בחדשיים שינו לה כבר כמה פעמים כדורים היה גם סרוקוול ומירו . מרגע שהתחילו עם הכדורים היא איבדה קשר למציאות, הפכה לדימנטית והרגשות שלה מתפרעים, עצובה ובוכה המון. הם כל הזמן טוענים שאין קשר לדימנציה והכדורים. אבל אני איתה בקשר יומיומי וראיתי את קו פרשת המיים. והמצב מדרדר מיום ליום. זה קרה בסך הכל לפני חדשיים. שתי שאלות. האם המיקס הזה הגיוני והאם מצב כזה יכול לקרות והאם הוא הפיך. ממש חסר אונים. אשמח לעזרה.

ד"ר שלום.אבי סובל מהפרעת חרדה שלא הגיבה למספר SSRI וונלפקסין. ניתן לו שילוב של לוסטרל עם קלונקס+ וולבוטרין XR במינון 150 מ"ג. נראה כי הוולבוטרין שיפר מאוד את רמת המוטיבציה והאנרגיה שלו ככה שיש לו פחות "דאגנות כללית" בהתאם. ובכל זאת למרות הקלונקס והלוסטרל סובל יום יום מתחושה גופנית של מתח וחרדה. האם יתכן שוולבוטרין עצמו מגביר תסמיני חרדה? אם אכן זהו המצב, יש אפשרות להמשיך את הוולבוטרין (כי הוא תורם לו מאוד) ולשלב עם משהו נוגד חרדה יותר יעיל מלוסטרל/כחיזוק להשפעה נוגדת החרדה ללוסטרל?

האם אפשר לשלב סרוקוול עם אקסיקונטין?

שלום, אבא שלי, בן 76, סובל מפרקינסון (כרגע בדרגה קלה יחסית) מזה כשנה וחצי ומטופל ברסג'ילין (אזילקט). לאחרונה הוא חלה בקוביד-19. היה לו חום (38.6) ליום-יומיים ושיעול, אבל הבעיה המרכזית היתה (ונשארה) תשישות. למרות שהמחלה האקוטית כבר עברה, הוא עדיין סובל מתשישות קשה. יותר מזה – ואולי בהקשר לזה – הדיכאון שהיה אצלו מאז שהתחיל אצלו הפרקינסון (דיכאון שלצערי הוא לא מוכן להודות בו) החמיר מאוד. מעבר לכך, אני חושב שאיטיות התנועה, שליוותה אותו ביתר שאת מאז תחילת הפרקינסון, החמירה לאחר שחלה בקורונה. בנוסף, מדובר באדם שהיה עושה הליכות של 8-9 ק"מ עד לפני כמה שבועות, ועכשיו הליכה של 300 מטר מתישה אותו באופן קיצוני. אציין שההורים שלי חזרו מארה"ב בערך 24 שעות לפני שגילו שיש להם קורונה (אמא שלי עברה את זה כמעט בלי סימפטומים), אז אמנם היה להם ג'ט לג, אבל עברו כבר כשבועיים וחצי מאז ועדיין אבא שלי הולך לישון באמצע היום (למספר שעות), ושנת הלילה שלו (בין אם שבגלל זה או לא) די גרועה – הוא מתעורר בסביבות 3:00 (במקום 8:00 או 8:30 עד לפני כמה שבועות) ולא חוזר לישון. זה יוצא דופן, כי אבא שלי אף פעם לא היה ישן באמצע היום, וגם לא היה נוטה להתעורר ב-3:00 בבוקר ולא להירדם מחדש. בכל אופן, השאלות שלי הן: 1. מה הסיכוי שהתשישות המתמשכת הזאת – והדיכאון המוגבר שהיא מלווה בו – יחלפו מעצמם? אם כן, כמה זמן (גם אם בהערכה גסה) זה יכול לקחת, עד שהבעיה תחלוף (או לפחות תשתפר מאוד)? 2. האם נראה סביר שיש לכך קשר לפרקינסון? ואם כן, האם שינוי הטיפול התרופתי בפרקינסון (למשל, התחלת טיפול בלבודופה) יכול לעזור בנושא? במיוחד לאור זה שהתסמינים העכשוויים – לפחות עניין הדיכאון, חוסר המוטיבציה ואולי איטיות התנועה – נראים לי כהחמרה (מהירה) של התסמינים שכבר ליוו אותו בשנה וחצי האחרונות, מאז שהתחיל אצלו הפרקינסון. 3. אם לא שינוי בטיפול התרופתי בפרקינסון – האם יש טיפול תרופתי אחר שאולי כדאי לנסות? מה לגבי תרופות כמו פרוביג'יל, או כל תרופה אחרת שתוכל לעורר ולהמריץ אותו קצת (או אולי אפילו לשפר את מצב הרוח שלו ואת עניין המוטיבציה)?

שלום, היום אמי נבדקה אצל רופא גריאטר בקופת חולים. אציין כי אימי ביקרה אצל אותו רופא לפני קרוב לשלוש שנים, כדי לבדוק את הזכרון, והרופא מצא שהכל תקין. היום הרופא בדק שוב, בנוכחותי ובנוכחות אבי, ואמר בסוף הבדיקה שיש ירידה משמעותית בזכרון. הוא אמר שמדובר בניוון בתאים במוח, אמר שאין תרופה שתעזור, ואמר שההמלצה היחידה היא להיות פעילה . אמרתי לרופא שיש ירידה משמעותית ביוזמה אצלה, והוא אמר שהמידע הזה לא רלוונטי, ובאופן כללי חשב שזה לא מתאים שאבי ואני מנסים לתאר לו קשיים נוספים בתיפקודה. אמרתי לרופא שאני מנסה לתת לו מידע שעשוי להשפיע על האבחנה, והסברתי שיש ירידה כללית בתפקוד, הרופא אמר שאינו רוצה לומר את השם של האבחנה, ושמדובר בבעיה בזכרון. לבסוף, לאור בקשותי החוזרות, אמר שמדובר במחלת אלצהיימר. כאשר שאלתי אם יש צורך בהמשך אבחון, או בבדיקה נוספת, הוא השיב שאין צורך, כששאלתי על משמעות הדבר מבחינת התארגנות, מבחינת התארגנות להיעזר במטפל. הוא אמר שהוא לא ממליץ. ובזאת הסתיימה הבדיקה. אציין שהוא גם אמר שהוא מבחין בפרקינסון בתנועות שלה (גם בדק את תנועת הידיים) וגם על זה השיב שאין מה להתייחס לעניין, שזה אופייני מאד לגיל (אמי בת 86). אני מוטרדת מאד, כיוון שמבירורים קודמים הבנתי שבקופת חולים עורכים אבחון מלא של צוות רב מקצועי, ומכיוון שהמחלה הזו היא מחלה שבה צפויה התדרדרות, וצריך להיערך, והרופא פשוט השאיר אותנו ללא מענה לגבי הצרכים והטיפולים האפשריים. הייתי מאד רוצה לדעת כיצד להתקדם. תחושתי היתה שלא קיבלתי מהרופא מענה ראוי.