פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי - עמוד 16

שלום אלינור ותודה שפנית לפורום. את הגעת בדיוק למקום הנכון. את מתארת מתחים, הרמת טונים והידרדרות של ויכוחים לאוירה מאד לא נעימה עבורך ועבור בן זוגך. אני כמעט יכולה לדמיין את הלחץ שאת אולי חשה כשמתחיל ויכוח, את דפיקות הלב, החזה, הידיים, את התסכול ותחושת חוסר השליטה. זו רק השערה, אבל בדרך כלל כשאנחנו צועקים, אנחנו מגיבים מתוך אובדן שליטה ומצוקה מסוימת. משהו לא מתנהל כפי שרצינו שהוא יקרה, וזה מתסכל וקשה להיות במצב הזה. בכל זאת, אני רוצה להדגיש שני דברים שאת כתבת כאן, שמרמזים לי על הכוחות שיש לכם, כאנשים וכזוג: ראשית, כל הכבוד לך על היכולת להסתכל במראה, להגדיר מה מפריע לך בתגובות שלך, ולקחת אחריות על החלק הזה, אותו את רוצה לשנות! אני יודעת שאת פונה עם קושי, עם סוגיה שמטרידה אותך, ואני עסוקה בכך שאני מתפעלת ממך, אבל משם מתחילים – מהמקומות שמייצרים שינוי... שנית, בן זוגך מעיר לך, אומר לך מה מפריע לו באופן שבו מתקשרת איתו. העובדה שהוא מרגיש בנוח לומר את עמדתו בצורה ישירה, היא נכס והיא תסייע לכם. בהחלט ייתכן שישנו קשר בין היחסים בין הוריך בילדותך לבין יחסייך עם בן זוגך כעת. הקשר הזה, שאת רואה את השפעתו אצלך, קשור במושג מתחום הטיפול המשפחתי הנקרא "העברה בין-דורית". דפוסים, תגובות או קשרים שנוצרו בין בני המשפחה, לעתים שומרים על אופיים גם בדורות מאוחרים יותר, מסיבות מגוונות. בהחלט ניתן לעבוד על הקשר ביניכם, על שמירת הטונים, וללמוד דרכים "רגועות" יותר לריב (לריב בצורה נכונה...). הייתי ממליצה לכם לפנות לטיפול זוגי. כיום, מגיעים לטיפול גם אנשים צעירים, לפני שמיסדו את הקשר ביניהם. בטיפול זוגי, ייתכן ותגלו שניכם כיצד כל אחד "תורם" את חלקו (לרוב, בצורה לא מודעת) לדיאלוג המתוח הנוצר. האחריות היא משותפת, השינוי יצריך את שניכם, ועל כן – המלצתי החמה היא לפנות לטיפול זוגי. כך תוכלו לראות את הצרכים אחד של השניה, ויהיה פחות צורך בצעקות, על מנת להיראות ולהישמע. ובינתיים, גם שיטות פשוטות להרגעת המצב יכולות לעזור, לפחות כ"כיבוי שריפות", עד לתחילת הטיפול: למשל, כשהויכוח הופך לקולני ואחד מכם או שניכם חשים שהדיאלוג סוער - אפשר לעצור את השיחה, ממש באמצע, למצוא פינה שקטה ובה לנשום שלוש נשימות עמוקות עמוקות, ולספור עד עשר, ולנסות לחשוב מה הרתיח, מה הקפיץ. זו נשמעת שיטת "סבתא" אך הפעולה הזו מאפשרת להכניס כמות חמצן גדולה למוח ולהפיג מעט את הערפל, בכדי לראות טוב יותר... שוב, זו פעולה זמנית, וטיפול זוגי יאפשר עבודה יותר מעמיקה. בהצלחה, עדית.

היי קראתי את מה שהעלית ואני חייבת לומר שאני ממש יכולה להתחבר ולהבין את מה שעובר עלייך גם לי הייתה בעיה דומה עם האקס שלי והחלטתי שאני חייבת לרדת לשורש הבעיה הלכתי למספר אצל פסיכולוגית שממש עזרה לי....אני חושבת שאת צריכה לבדוק האם יש משהו בדינמיקה ביניכם ברגעים שלפני שהויכוחים הופכים לריב שקרו גם בויכוחים של ההורים ואולי זה מעורר אצלך דברים שראית בבית. בכל מקרה אני חושבת שאת יכולה להיעזר באיש מקצוע.

שלום רב. קראתי, התעניינתי והייתי רוצה לדעת בבקשה לאיזה יועץ או יועצת את ממליצה באזור תל אביב או הרצליה? תודה.

שלום רב, דידי, אענה לשאלתך בשני חלקים: באופן ספציפי לאזור שציינת, ישנם מטפלים טובים רבים באזור המרכז ובאזור הרצליה. אם הצורך הוא בטיפול זוגי או משפחתי, ניתן להיכנס לאתר של האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי ולקבל רשימה של מטפלים מוסמכים, הנמצאים באזורך. מטפלים שעברו הסמכה רשמית, הינם מטפלים שלמדו באופן פורמאלי לימודים מתאימים, עברו התמחות ארוכה ועברו ועדת הסמכה קפדנית. אך ניתן להתייחס לכך שבאופן רחב יותר: כיצד נדע לאיזה יועץ או מטפל לפנות? גם אם ניכנס לאינטרנט ונחפש איש מקצוע, כיצד נדע שהוא טוב? ראשית, כשאדם מחפש טיפול, הוא צריך שהמטפל יהיה טוב, אך טוב עבורו. עבורו - משמע, שהאדם חש, כבר משיחת הטלפון הראשונה, שהאדם שיקבל אותו לטיפול, מצליח להבינו ושיש חיבור ראשוני נעים. הטיפול מתחיל מהנקודה בה מתחיל הקשר, מזמן השיחה הראשונה, או קביעת הזמנים, דרך קבלת הפנים בדלת, עוד לפני הישיבה בחדר. מקווה שתשובתי תהיה לך לעזר, אך ניתן לפנות שוב, אם יש צורך בהבהרה נוספת. בהצלחה עדית.

עדית, תודה רבה על תשובתך המפורטת. לקחתי ואקח לתשומת ליבי.

ראשית, תודה לך שכתבת לפורום. אנסה לעזור לך, גם אם לא אוכל לתת לך תשובה ישירה לשאלתך - האם להסכים להולדת ילדים נוספים. השנים האלה של גידול ילדים קטנים, הן שנים מאד עמוסות ומעמיסות, מבחינת העשייה, חלוקת הזמן, שמירת הזוגיות ומענה לצרכי המשפחה בכל רגע נתון. אפשר ממש לחוש את זה מתיאורך ואפשר להבין את הצורך שלך, לשמור על הקיים ו"לנשום אוויר". בה בעת, אתה מתאר את צרכיה של אשתך, שגם אותם אפשר להבין: הצורך שלה להביא ילדים ולגדלם, נשמע כמו צורך בסיסי שלה כאדם, כאישה, כאמא. שניכם מבטאים צורך אמיתי, וצרכים אלה מתנגשים זה עם זה, לכדי מצב שעלול לגרור למתח ביניכם, ולתחושה של מצב לא-פתור ולא-פתיר. אתה מספר שהייתם בטיפול זוגי. אולי כדאי לפנות שוב לטיפול זוגי, לצורך עבודה על הסוגיה הנקודתית הזו. אם ננסה רק לגשר על הצורך הגלוי לעין, ניתקל בקושי של החלטות סותרות – הרי כיצד ניתן להחליט גם "כן" וגם "לא", לגבי הבאת עוד ילדים למשפחה? הצורך הגלוי חופן בתוכו צרכים רגשיים עמוקים יותר. לכל אחד מכם, הצורך האישי "יושב" על משהו. חוויה, תחושה, אמונה, תפיסה, רגש – משהו נמצא שם ומניע אתכם לצורך הזה. ה"משהו" הזה הוא סובייקטיבי, דוגמאות אחדות הן: צורך במרחב אישי, צורך במימוש, צורך בקבלת תחושת משמעות, צורך בהכרה, צורך בתחושת שליטה. ייתכן שעבודה משותפת למציאת הבסיס המניע של כל אחד מכם, יאפשר הבנה וגם מציאה של דרך – דרך לענות על החוויה והצורך העמוק. אני ממליצה לכם לחזור לטיפול זוגי. זוגות רבים העוברים תהליך של טיפול זוגי, חוזרים אליו בשלבים מאוחרים יותר בחיים, לפי הצורך. אין זה מצביע על כשל זוגי, אלא צורך לתקשר בליווי מקצועי, על מנת לשמור על הזוגיות שלכם. בהצלחה, עדית.

שלום רב. תודה שפנית לפורום. זו סוגיה חשובה, כי הסיטואציה מוכרת לאנשים רבים. לעתים עולים קונפליקטים ומתחים, גם אצל זוגות שבדרך כלל מסתדרים ביניהם. ממה שכתבת, אני שומעת שהיה מתח ופגיעות, אבל אני גם שומעת שמצאתם את הדרך להרגיע את עצמכם ואחד את השניה. מצאתם את הדרך לתקשר ביניכם, ואפילו להשלים. אין ספק שמתיחות בבית עלולה להוביל לחרדה אצל ילד שנוכח בה, בין אם היא מדוברת או לא. כשהביטוי לקונפליקט הינו גלוי, יש מקום לדבר על כך עם הילדים. במקרה כזה, הייתי מציעה שהדיבור יהיה ברמה של הסבר כללי והרגעה. הייתי נמנעת מכניסה לפרטים אישיים מדי, השייכים לתקשורת הזוגית שלכם. מאד חשוב לשמור על הפרדה בין התקשורת הזוגית לזו ההורית, על מנת להימנע ממצב בו הילדים לוקחים על עצמם תפקיד של מגשרים ומפשרים. כעת, מתעוררות שתי שאלות, לגבי ההתמודדות בעתיד: 1. מה תוכלו לעשות במקרה ויתעוררו ביניכם נושאים רגישים או נפיצים, כשהילדים נוכחים? הקושי להמתין עם הנושאים הבוערים הוא מאד מובן... ואולי כדאי לתכנן כיצד אפשר יהיה להתמודד עם סיטואציה כזו. 2. שאלה נוספת קשורה בעמדות המנוגדות שלכם לגבי קיום שיחה על כך עם הילדים: כיצד ניתן יהיה לפעול יחד, בקול אחד, למרות דעותיכם המנוגדות? אלה נקודות למחשבה, וניתן לעסוק בהן בהרחבה גם במסגרת אישית. הסוגיות הקשורות בשיח עם הילדים - קשורות בהדרכת הורים (אותה תוכלו לקבל מאיש מקצוע מוסמך: פסיכולוג ילדים, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי). הסוגיות הקשורות בקשר ביניכם, יכולות לקבל מענה בטיפול זוגי. בהצלחה, עדית.

שלום לך מיכל ותודה שפנית אל הפורום. מילותיך אכן נותנות תחושה כאילו החיים זזים בקצב מונוטוני, עם צפי לשינוי משמעותי ביחסים שלכם, בעתיד הקרוב. עם זאת, בכל זאת, נשמע שאתם גם עמוסים (לימודים ועבודה), וזה לא נשמע קל. האם את חשה שהקושי שלך טמון ביחסים ביניכם? אני מתרשמת שאמנם זה נראה כמו דבר שקשור ביחסים ביניכם (ועם המשפחות שלכם) אך נשמע שישנן סוגיות שלך עם עצמך. הייתי מציעה לך לפנות לטיפול פרטני, עבור עצמך, כדי לברר בינך ובין עצמך מהם הדברים שמעכבים אותך וכיצד תוכלי להרגיש טוב יותר. בטיפול פרטני תוכלי להעלות סוגיות הקשורות בקשר הזוגי שלך, כמו גם נושאים, רגשות ויחסים הקשורים לאנשים אחרים, אולי גם לעברך. בהתייחס לשאלתך האחרונה, החלטה ללכת לטיפול עבור עצמך אינה תלויה בהחלטה לגבי נישואין, אך הטיפול עשוי לעזור לך למקד את רצונותיך ואת הדברים שמטרידים אותך. בהצלחה, עדית.

רבקה שלום. מצטערת לשמוע על הבשורות הקשות שלכם. במספר משפטים ומעט מילים הצלחת לתאר הרבה. אלה ימים קשים, ואפשר לתאר שגם הילדים מרגישים אתכם מבולבלים, מנסים להישען זה על זה, חרדים ושבורי לב. אינני יודעת מהו גיל הילדים, אך גם בגיל צעיר, כשמדובר באדם קרוב, חשוב לאפשר לילדים לדעת מה קורה, לתת להם הזדמנות לעבור את התהליך בעצמם ולא רק כצופים. חשוב לומר להם משהו שמרגיש לך כאמיתי. גם אם הוא כואב. אם קשה לך, תוכלי לבקש ממישהו קרוב אליך, לומר לילדים בנוכחותך. כך הם יוכלו לחוש אותך בכל מקרה. בשיחה מעין זו, חשוב לא ללכת סחור סחור, ולנסות פשוט לומר את הדברים כפי שהם כעת. כאן ועכשיו. אם מדובר בילדים צעירים, אפשר לומר שאמא ואבא עצובים כי סבא מאד חולה. אפשר לתת פרטים קונקרטיים (למשל, שהוא נח במיטה, בבית חולים; שהרופא והאחות מטפלים בו כדי שהוא יוכל לנוח וכו). במקרים כאלה, ילדים יכולים להגיב בכל מיני דרכים. ייתכן והם יקשיבו ולא יגיבו, ייתכן והם יסרבו להאמין לך ואפילו יכעסו, ייתכן והם ישאלו שאלות ברצף ויבקשו עוד מידע, ייתכן והם ישאלו שאלות פילוסופיות יותר (מה יקרה אם סבא לא יבריא, מה קורה כשאנשים מתים). קבלי את כל התגובות בהבנה, כפי שהן, מבלי לכעוס או להיפגע. אלה תגובות נורמליות לחלוטין. שיחת הגילוי הזו היא לא פשוטה אבל מאד חשובה לבניית תהליך פרידה נכון. אל תחששי מהתגובות שלך בשיחה, מותר לך להגיב, לבכות, לדבר. העצב שלך נותן לגיטימיות לעצב שלהם. אם אפשר, נסי לשמור על מגע פיסי איתם (יד על הברך, על הכתף, חיבוק). לאחר שידעו ויבינו את המשמעות, תוכלי לראות אם יש צורך בעוד שיח, או אולי בצורך להיפרד. אולי ירצו לראות אותו, אולי ירצו לעבור על אלבום תמונות, אולי לצייר או לכתוב מכתב. כל אלה ניתן לעשות גם בעתיד, לכשיתאים. צר מאד לשמוע. בהצלחה, עדית

חנה שלום. תודה שפנית לפורום. את מתארת מצב שנשמע מאד קשה. אני שומעת את הערגה שלך לימים בהם טיפלת בילדים והיית שם מדי יום, היית מעורבת בחייהם בצורה אחרת. בינתיים, כולכם עברתם כנראה טלטלה מסוימת, סביב עניין הגירושין, מפני שאלו משפיעים על כל מי שחי את המשפחה: גם ההורים, גם הילדים, גם הסבים. אני אתייחס לפתרון בשני מישורים. במישור הספציפי, לענות לשאלתך: כן, זה לגיטימי שתרצי לדבר עם הנכד שלך על המצב ביניכם. קיימות מספר שאלות מקדימות: מה היה טיב היחסים ביניכם, האם הייתם נוהגים לדבר באופן פתוח ביניכם? מהי מטרת הפנייה שלך אליו? אסביר: אם הסיבה היא שאת מעוניינת שיפרוק את אשר על ליבו או שיסביר לך מדוע הוא כועס – ייתכן והוא יודע ולא מעוניין לומר, וייתכן והוא לא כ"כ יודע מהי בדיוק הסיבה. תראי, המצב קשה עבורך, אך גם כנראה קשה עבורו. הוא נער בגיל ההתבגרות, הוריו נפרדו כנראה סביב בר המצווה שלו (או שלב מסוים אחרי כן), הוא איבד את ביתו, ואיבד את משפחתו (כפי שהכיר אותה עד אותו הרגע), וכל זה קרה מבלי שהוא יבחר בכך... יש לו סיבות לפתח כעסים ותסכולים וייתכן שאת כעת הערוץ שהוא מפנה אליו את התסכול. זה לא הוגן עבורך, אך אני מציירת תמונה מנקודת מבט של נער, עם תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה על חייו. לכן, במקום לדרוש ממנו הסברים, הייתי מציעה לך להמשיך לתזכר אותו שאת אוהבת אותו ונמצאת שם בשבילו, לכשיגיע הרגע שהוא ירצה. זה יכול להתבטא בדברים הקטנים והיום-יומיים (קריאה לבוא לאכול, לקנות בסופר דבר-מה שדווקא הוא אוהב וכו). את בהחלט יכולה גם לכתוב מכתב או לומר לו את המסר הזה. מה שמרגיש לך בנוח. אם יגיע הרגע (ואני מאמינה שהוא יגיע), שבו הוא כן יחזור לתקשר איתך, הייתי מציעה לך לא לקפוץ ישר עם בירורים סביב מה שקרה ביניכם. תני ליחסים להתפתח, לזכות באמון מחדש, להנות מקירבה ללא רגשות אשמה. בירור לגבי מה שהיה גם יכול להיעשות בעתיד. העיקר – לחדש את הקשר. במישור הכללי יותר, אם את ובתך תראו שהתקשורת עם הנכד אינה משתפרת, אם יש הדרדרות בתפקוד שלו (הלימודי, החברתי וכדומה), רצוי לפנות עם הנכד לאיש מקצוע (פסיכולוג או מטפל משפחתי) ולספק לנכד מקום בטוח בו הוא יוכל להתבטא. בהצלחה, עדית.

שלום איציק ותודה שפנית לפורום שלנו. קושי מהסוג שתיארת הוא אכן משבש את שגרת החיים. העייפות שלכם כמבוגרים, שיבוש שעות השינה של הילדים, הזוגיות שלכם שמקומה מצומצם ועוד. על פניו, הקושי שתיארת מתרחש בבתים רבים לילדים קטנים, אך המקור לקושי יכול להיות שונה ממשפחה למשפחה. שאלת על ייעוץ זוגי. הייתי מציעה לכם להתחיל מייעוץ לכם כהורים, אצל איש מקצוע בעל הכשרה מקיפה יותר מאשר הורות בלבד. שירות זה רצוי לקבל אצל מטפל משפחתי או אצל פסיכולוג – אנשי מקצוע שהוכשרו באופן מקצועי ומוכר. אלה יוכלו לסייע לכם בסוגיות הוריות, אך גם בסוגיות אחרות הקשורות ביחסים בין-אישיים ותוך-אישיים. כך, ניתן יהיה ראשית להתחיל מהקושי הקשור בהורות, סמכות, סדרי עדיפויות והתנהלות הבית ולהמשיך לנושאים נוספים, במידת הצורך. אלה נושאים שניתן לעבוד עליהם באופן פרקטי, אופרטיבי, ולכן יש בהם תקווה רבה להצלחה. בהמשך, אותו איש מקצוע יוכל לבדוק עמכם, מה עומד מאחורי הקשיים שנוצרו, מפני שאלה יכולים להיות מגוונים. לדוגמה, במשפחה אחת, הקושי יכול להיות קשור לסמכות הורית לא-ברורה או לא אחידה בין ההורים, במשפחה אחרת, הקושי נובע מקשיים בזוגיות המוסבים לבעיה חדשה, במשפחה שלישית ייתכן וההורים אינם פנויים רגשית לילדים במהלך שעות היום (מסיבות שונות), דבר שעלול להשפיע על השינה, ועוד. התחילו מייעוץ לכם, ההורים, אצל מטפל משפחתי או פסיכולוג. הם בעלי מומחיות והכשרה להתבונן בכל מערך היחסים שלכם בבית ולאתר את הקושי, שייתכן וקשור בהורות, אך לא בהכרח. בהצלחה לכולכם וחג שמח, עדית.

תודה שכתבת את הקושי והחוויה שלך. זה נשמע מתיש, לחיות במצב שנתונים לביקורת, ולחשוש מהשאלה, האם הדברים יכולים להשתפר או לא. אני מתמקדת בדברים שאתה מלמד אותנו עליכם, שנותנים תקווה לשינוי: למרות שקשה לך, אתה מחפש עזרה בצורה אקטיבית. אתה לא מתייאש. אתה מספר שהיית רוצה לברוח, אולי היית רוצה קצת שקט, ועם זאת – אתה נשאר, אתה שומר על מקומך האחראי. אלה כוחות משמעותיים מאד. חשוב לזכור שרוב הסיכויים שכל אחד מכם, אשתך ואתה, חווים באופן שונה את הסיטואציה שקורית ביניכם בבית. מדוע? ראשית, מפני שאתם אנשים שונים, על כן, כל סיטואציה מתקבלת באופן שונה אצל כל אחד מכם, ובנוסף, אתם שונים אחד מהשני באתגרים, בתחומי אחריות ובתחומי חוזק וקושי. עבורך, התמונה מצטיירת באופן מסוים, והיא האמת שלך. עבור אשתך, ייתכן והתמונה קצת שונה. דווקא עובדה זו צריכה לעודד אותך: אם ישנן עוד נקודות מבט, ישנן יותר אפשרויות לזויות מתוכן אפשר לשפר את המצב. וכך, אם היחסים ביניכם וההתנהלות קשורים באמת בעיקר באשתך, טיפול זוגי איתך יוכל לתמוך בה בדרכה. בתקופה רגישה כזו של מעבר מזוגיות להורות בפעם הראשונה, שניכם תוכלו להיתרם מתמיכה, אחד מהשני. ייתכן ואתה מרגיש שאתה תומך בה, אך היא זקוקה לתמיכה שלך באופן אחר. נוסף לכל זאת, יש סיכוי שמצב שנראה לך כקשור למצבה, קשור יותר בקשר ביניכם. הייתי ממליצה לכם לפנות לטיפול זוגי. במסגרת כזו, בטוחה עבור שניכם, תוכלו לבדוק מהם הדברים שהייתם רוצים להשיג יחדיו. חשוב שקולך יישמע, חשוב שקולה יישמע, והדבר הרצוי ביותר הוא להשמיע את הדברים האחד לשנייה, ומשם ליצור שינוי. בטיפול זוגי, תוכלו שניכם להתחיל לחולל שינוי חיובי, שיסחוף את הקשר למקום אחר. משם אולי תתעורר הסקרנות לגלות מה עומד מאחורי הדברים, כיצד להתמודד איתם, ואולי גם, כיצד כל אחד מכם יכול להתפתח באופן אישי, בתוך הקשר שלכם. בהצלחה! , עדית.

ממליץ לא להתערב בכלל