פסיכואנליזה בין אישית (Interpersonal Psychoanalysis)

קשרי משפחה, חברות ואהבה - מגוון הקשרים שאנו מקיימים עם אחרים הם נושא החקירה והטיפול של הגישה הבין-אישית.

הפסיכואנליזה של פרויד חוקרת את עבר המטופלים, יחסיהם ורגשותיהם כלפי דמויות הוריות והשפעות הסביבה על עיצוב נפשו של הילד הצעיר, המונע בעיקר ע"י דחפים (אינסטינקטים) ביולוגיים (מין, תוקפנות). גישות פסיכואנליטיות מאוחרות יותר התרחקו בהדרגה מהדגש ששם פרויד על דחפים אלו והחלו לשים לדגש על יחסיו המורכבים של האדם עם סביבתו, צורך האדם בגדילה, התמודדות עם אתגרים וכן הלאה. אחת מגישות אלו היא הגישה הבין אישית, אשר התמקדה באינטראקציות חברתיות ובין-אישיות וכן בקשרים בהווה ולא רק בעברו של המטופל.

התיאוריה הפרוידיאנית וגישות כגון פסיכולוגיית העצמי ופסיכולוגיית האגו, אשר המשיכו את דרכו של פרויד, שמו דגש על המערכת הנפשית הפנימית של הפרט: האישיות הבריאה והפתולוגית נבדלו זו מזו ברמת התפקוד של מבנים נפשיים כגון איד ואגו. גישות אלו זיהו את השפעת הסביבה ומערכות היחסים הראשוניות על ההתפתחות הנפשית של הילד הצעיר, אך מיקדו את החקירה שלהן באופן בו התפתחו המנגנונים הנפשיים ולא באינטראקציות הבין-אישיות לכשעצמן. בהתאם, תהליך הריפוי הנפשי התמקד בתהליכים נפשיים פנימיים של העלאת קונפליקטים למודעות, ייעול השימוש במנגנוני הגנה ועוד.

החל משנות העשרים של המאה הקודמת החלו תיאורטיקנים בין אישיים לספוג את השפעתן של גישות סוציולוגיות ולטעון כי התבוננות בחולי ובקשיים הנפשיים של האדם לכשעצמם אינה מספקת: האדם אינו מבודד, כי אם חי בחברת אנשים אחרים ולכן, לטענתם, יש לבחון את קשייו במסגרת בין אישית.

הנחת הבסיס של הפסיכולוגיה הבין אישית היא כי האישיות מתקיימת לא בתוך נפשו של הפרט, כי אם מתוך האינטראקציות שהוא מקיים עם אחרים. על כן, אינטראקציות בין אישיות הן הבסיס לבריאות וחולי נפשי וניתן להבין את מבני האישיות רק על ידי התייחסות להיבטים בין אישיים.

הדגש הרב על יחסים בין אישיים הביא את אנשי הגישה הבין אישית להתרחק מהדגש הרב ששם פרויד על דחפים חייתיים והרסניים המרוסנים ע"י החברה. אסכולה זו ראתה באדם יצור חברתי במהותו, הבנוי ליצירת אינטראקציות חברתיות ובין אישיות.

הדגש ששמה הגישה הבין אישית על אינטראקציות ויחסים בין אישיים יושם, באופן שאינו מפתיע, גם בהיבט הטיפולי. בעוד שגישות פרוידיאניות שמו דגש על החקירה התוך נפשית, מטפלים מהגישה הבין אישית פנו לחקר האינטראקציות הבין אישיות מעברו של המטופל, אשר מתקיימות גם ביחסיו הבין אישיים הנוכחיים. כך, למשל, קשייו של מטופל המתקשה לייצר קשר זוגי יציב לא מומשגים במונחים של קונפליקטים פנימיים (תסביך אדיפלי לא פתור, לדוגמא), כי אם במונחים אינטראקטיביים המדגישים קשיים וקונפליקטים ביחסים הבין אישיים (בחירה בפרטנרים אשר אינם פנויים לקשר, לדוגמא).

המסגרת הטיפולית, המורכבת מעצם טיבה מאינטראקציה בין אישית, משמשת מקור מידע משמעותי על קשריו של המטופל. פעמים רבות מייצר המטופל אינטראקציות עם המטפל המאפיינות אותו בחיי היום יום. התבוננות בדינמיקה הנוצרת בחדר הטיפולים מאפשרת לזהות דפוסים של יחסים אלו ולחקור אותם לעומק. כך, למשל, מטפל המוצא עצמו מרחם על מטופלת יכול לזהות יחד איתה את נטייתה לייצר מערכות יחסים בהן היא חלשה, מסכנה וחסרת אונים.

חשוב לציין כי תיאורטיקנים שונים מהגישה הבין אישית רואים את תפקיד המטפל במצבים אלו באופן שונה: סאליבן, למשל, האמין כי מקצועיות המטפל מאפשרת לו להימנע מלשחזר עם המטופל את דפוסי היחסים אליהם הוא רגיל ולהתבונן בדפוסים אלו מתוך "תצפית משתתפת" ניטרלית יחסית. תיאורטיקנים מאוחרים יותר, לעומת זאת, מכירים בסובייקטיביות של המטפל ובהישאבות שלו במידה זו או אחרת לדפוסי האינטראקציה אותם המטופל מביא לטיפול.