היפרתרמיה, יתר-חום (Hyperthermia)

היפרתרמיה, יתר-חום (Hyperthermia)

2 דקות קריאה

כללי
סימפטומים
סיבות וגורמי סיכון
אבחון ובדיקות
טיפולים ותרופות
מאמרים

היפרתרמיה (יתר-חום) היא עלייה בחום הגוף של האדם אל מעל ל-37.1 מ"צ.

ייצור החום מיוצג על ידי האנרגיה הסופית (Energy) המיוצרת מחילוף החומרים הבסיסי (Basal metabolism) של כל תאי הגוף באיברים שונים, כמו: כבד, מוח, לב ושרירי השלד. החום אובד דרך העור, הנשימה, השתן והצואה, בתהליכים שונים צורכי אנרגיה. האיזון (Thermoregulation) בין הייצור של חום הגוף לבין איבודו הוא תהליך מסובך מאוד המתבצע על ידי מערכת העצבים כולה שבמרכזה נמצאת תחתית הרמה (Hypothalamus). חום גבוה יכול להופיע כתוצאה ממחלות שונות המפריעות לייצור, לאיבוד ו/או לאיזון של המערכת כולה. כאשר חום הגוף עולה אל מעל ל-41.6 מ"צ, קיימת סכנת חיים עקב הריסת תאי הגוף.

התסמונת תוארה לראשונה בשנת 1960 כסיבוך של הרדמה כללית. שיעור התמותה ירד מ-90% בשנות ה-60 ל-5% כיום, בזכות הטיפול בדנטרולן (Dantrolene). כאשר המנותחים הנושאים את הפגם הגנטי ליתר-חום ממאיר מורדמים כללית בחומרים מגרים (שתוארו לעיל), מתפתחת תגובה קלינית המתאפיינת כיתר-פעילות מטבולית חד, מלווה בהרס השריר המשורטט וחלה עלייה מהירה וניכרת בחום הגוף, היפרתרמיה ממאירה 44-43 מ"צ.

ד"ר ויולטה גלאובר

סימפטומים

הסימנים הראשונים אינם ייחודים לתסמונת זו ויכולים לכלול: הפרעות קצב לב, קישיון שרירי הלעיסה ו/או של השרירים המשורטטים, עלייה מהירה וניכרת של ריכוז הפחמן הדו-חמצני (End tidal CO2), כיחלון, הזעה ותמט המודינמי. העלייה בחום מופיעה מאוחר יותר, אך יכולה להיות מהירה עד מעלה אחת לכל 5 דקות, מה שמעיד על מצב חירום רפואי שדורש טיפול נמרץ ומיידי כדי למנוע מוות.

סיבות וגורמי סיכון

הסיבות לעליית חום הגוף:
- ליקויים של תחתית הרמה: ניתוחים, גידולים, שטף דם, דלקת;
- עלייה בייצור החום: מחלה זיהומית קשה; מאמץ גופני ניכר; נטילת תרופות שונות - יתר-חום ממאיר שמתפתח בזמן הרדמה המושרית על ידי תרופות מסוימות, או יתר-חום ממאיר נירולפטי שמתפתח לאחר טיפול באמצעות תרופות בפסיכיאטריה; הרעלה מחומרים כמו: סליצילט (Salycilate), קוקאין (Cocaine), אמפטמינים (Amphetamines); מחלות הפרשה פנימית (אנדוקריניות): פעילות-יתר של בלוטת התריס (Hyperthyroidism), פעילות-יתר של בלוטת האדרנל- פיאוכרומוציטומה (Pheocromocytoma); מצב כיפיוני (Status epilepticus).
- הפרעה באיבוד החום: מחלה נירולוגית אוטונומית (Autonomic neuropathy); נטילת תרופות: Anticholinergic drugs; צחיחות (Dehydration); חימום-יתר במהלך הרדמה.
- מכת חום: תסמונת חדה המתפתחת במהלך ביצוע מאמץ גופני ניכר וממושך, במזג אוויר חם ולח מאוד. התסמונת מתאפיינת בהיפרתרמיה, בהרס תאי השריר (Rhabdomyolysis), בהפרעה בדרגות שונות של ההכרה ובהפרעה בקרישה. לעיתים כרוכה התסמונת בסכנת חיים. תסמונת זו עלולה להופיע ובמקרים מסוימים להתפתח ליתר-חום ממאיר.
- יתר-חום ממאיר (Malignant hyperthermia): זו תסמונת נדירה, תורשתית, המתפתחת במהלך הרדמה כללית המתבצעת באמצעות חומרים נדיפים (הלוטאן, איזופלוראן, אנפלוראן, דספלוראן וסוופלוראן) ו/או מרפה-שריר מסוג דה-פולריזטורי כגון סוכצינילכולין, במנותחים שנראים לכאורה בריאים. התסמונת תורשתית, מועברת באופן אוטוזומי שולטני (Autosomal dominant) והפגם הגנטי נמצא בכרומוזום 19, בגן של הקולטן לריאנודין (Ryanodin receptor).

אבחון ובדיקות

בבדיקות מעבדה אפשר לאבחן:
חמצת נשימתית ומטבולית, עלייה ניכרת באנזים הנקרא פוספוקינזה (CPK),
עלייה ניכרת באשלגן שיכולה לגרום דום לב, ושל מיוגלובין בשתן.

טיפולים ותרופות

הטיפול כולל הפסקת ההרדמה בחומרים המגרים, טיפול נמרץ בכל ההפרעות המתוארות, ומתן דנטרולן, שהוא אנטידוט לתהליך הפתולוגי. המעקב הנמרץ אחר החולה, צריך להיות לפחות במהלך 24 שעות. לכל חולה שעבר התקף של יתר-חום ממאיר במהלך ההרדמה יש להתקין ביופסיית שריר, ולבצע בדיקה של התכווצות השריר עם קפאין והלוטן לצורך אבחון, 3 עד 6 חודשים לאחר ההתקף.