צמקת הכבד

צמקת הכבד היא מחלה בה מוחלפת בהדרגה, רקמת הכבד הבריאה ברקמת צלקת. צמקת היא תולדה של דלקת כבד כרונית אשר במהלכה נהרסים תאי הכבד. בתהליך הריפוי נוצרות צלקות הגורמות לעיוות מבנה הכבד ולהצטמקותו. מכאן השם, צמקת. להרס תאי הכבד ולעיוות הרקמה, שתי תוצאות עיקריות: פגיעה ביכולת התפקוד של תאי הכבד והפרעה לזרימת הדם המגיע לכבד ממערכת העיכול (יתר לחץ דם שערי).

לצמקת הכבד גורמים רבים. הגורמים העיקריים בעולם המערבי הם דלקת כבד נגיפית C ואלכוהוליזם. גורמים אחרים הם דלקת כבד נגיפית B, מחלות אוטואימוניות, מחלת כבד שומנית, מחלות אגירה תורשתיות, תרופות, רעלים, חסימה ממושכת בדרכי המרה, פקקת (תרומבוזה) של ורידי הכבד ובילהרציה. יש מקרים בהם הגורם אינו ברור.

צמקת הכבד היא מחלה נפוצה - הגורם השמיני בשכיחותו למוות בעולם.

מקצת החולים חסרי תסמינים או סימנים ומחלתם מאובחנת באקראי. לדוגמה, בעת ניתוח בטן מסיבה אחרת. באחרים, מגוון ההסתמנות רחב ותלוי במידת הפגיעה בתאי הכבד ובנוכחות יתר-לחץ-דם שערי.

הביטויים השכיחים של הפגיעה בתפקוד הכבד הם חולשה, דלדול שרירים, שינויים בציפורניים, הופעת שומות עכבישיות בעור החזה ובצקת היקפית.

בדיקות המעבדה מצביעות על עלייה באנזימי הכבד, ירידה בריכוז החלבון (אלבומין) בדם וירידה בייצור חלבוני קרישת הדם. צמקת גורמת לשינויים הורמוניים הגורמים להפרעות במחזור הווסת בנשים בגיל הפוריות, ובגברים, באיבוד שיער החזה, הגדלת השדיים והקטנת האשכים. צמקת הכבד מהווה גורם סיכון לסרטן ראשוני של תאי הכבד.

הביטויים הקליניים אשר מקורם ביתר לחץ הדם השערי, הם דליות בוושט, טחורים, מיימת, הפרעות במערכת העצבים, הגדלת הטחול והפרעה בתפקוד הכליות.

דליות בוושט הן ורידים הבולטים לחלל הוושט, באזור חיבורו לקיבה. ורידים אלה הם חלק ממעקפים טבעיים הנוצרים בתגובה להפרעה בזרימת הדם ממערכת העיכול לכבד. לחץ גבוה בדליות הוושט עלול לגרום להתפוצצותן. דימום מדליות הוושט הוא אחד הביטויים הקשים ביותר של צמקת הכבד. החולים יגיעו לרוב לאשפוז בשל הקאה דמית, או שיחרה (צואה שחורה כתוצאה מנוכחות דם מעוכל). הטיפול כולל קשירה, או סתימת הדליות דרך גסטרוסקופ (מכשיר פיברו-אופטי המוחדר לוושט), מתן תרופות להורדת לחץ-הדם השערי וביצוע מעקף מלאכותי בצנתור, או בניתוח. תרופות מקבוצת חוסמי הקולטנים הבטא-אדרנרגיים (פרופרנולול), משמשות למניעת דימום מדליות הוושט.

טחורים הם ורידים מורחבים באזור פי הטבעת, הנוצרים אף הם בתגובה להפרעה בזרימת הדם לכבד. הטחורים, עלולים לדמם. אולם, הדימום לרוב אינו מסכן חיים וניתן לעצירה בטיפול מקומי.

מיימת היא הצטברות נוזל בחלל הצפק (הקרום המצפה את המעיים). כמות הנוזל עשויה להגיע לליטרים רבים. פרט להתנפחות הבטן, לוחץ נוזל המיימת על הסרעפת ומקשה על הנשימה. הנוזל, עלול להזדהם בחיידקים החודרים ממערכת העיכול, או מן הדם. הטיפול העיקרי הוא הגבלת אכילת המלח, מתן תרופות משתנות, הוצאת הנוזל בדיקור וטיפול באנטיביוטיקה בעת זיהום.

הפרעות במערכת העצבים (אנצפלופתיה): תסמונת עצבית-פסיכיאטרית הנובעת מ"הרעלת המוח" על ידי חומרים אשר "עקפו" את הכבד. הביטוי הוא בלבול, הפרעות שינה, רעד בכפות הידיים בצורת משק כנפיים, ערפול הכרה ועד לאבדן הכרה. הטיפול כולל מניעת אכילת-יתר של חלבון, נטילת חומר משלשל (לאקטולוזה) ושמירה על מאזן מלחים (בעיקר אשלגן).

הגדלת הטחול מקורה בהפרעה בניקוז הדם מן הטחול אל וריד השער (הווריד הראשי ממערכת העיכול לכבד). גורמת להרס מוגבר של כדוריות דם. הביטוי: אנמיה, ירידה במספר טסיות הדם, וירידה במספר התאים הלבנים.
- הפרעה בתפקוד הכליות: מאפיינת שלב מתקדם של המחלה. לכליות עצמן, מבנה תקין, אך תפקודן לקוי בשל הפרעה במחזור הדם. טיפול בתרופות משתנות הניתנות לטיפול במיימת וכן זיהום נוזל המיימת, עלולים להחמיר את תפקוד הכליות.

פרופ' עמנואל סיקולר

האנציקלופדיה הישראלית לרפואה
הוצאת ידיעות ספרים 2007