השתלת כבד (Liver transplantation)

השתלת כבד
Liver transplantation

ד"ר תומס סטרזל, אבי השתלות הכבד, ביצע ב-1968 את השתלות הכבד הראשונות המוצלחות בדנבר קולורדו, ארה"ב. בראשית שנות ה-80 הוכנסה כטיפול, תרופה חדשה שמקורה בפטרייה - ציקלוספורין. הציקלוספורין העלה פי שלושה את שיעור ההישרדות של מושתלי הכבד והביאה לכך, שוועדת מומחים מטעם מכון הבריאות הלאומי בארצות הבית החליטה להכיר בהשתלת כבד כטיפול מומלץ לחולי צמקת הכבד המצויים במצב סופני.

מדי שנה מתבצעות יותר מ-10,000 השתלות כבד ברחבי העולם. העלייה במספר השתלות הכבד השנתיות, מוגבלת כיום רק בשל המחסור באיברים להשתלה. ב-1991 בוצעה בישראל השתלת הכבד המוצלחת הראשונה. השתלות כבד, מבוצעות בחולים הלוקים במחלת כבד סופנית על רקע מחלת כבד דלקתית חדה או כרונית. המחלות הדלקתיות הכרוניות גורמות לצמקת הכבד. דלקות אלה, נגרמות כתוצאה ממספר גורמים:

זיהום על ידי נגיפים מסוג הפטיטיס B ו-C
דלקת כבד על רקע הפטיטיס B - נוטה להישנות בכבד המושתל ב-70% מהמקרים, אם לא ניתן טיפול מונע. הישנות המחלה עלולה לגרום לאיבוד השתל. על מנת למנוע את הישנות המחלה, ניתן לחולה חיסון סביל, בשילוב של תרופה אנטי-נגיפית, ה-Lamivudine המדכאת את שכפול הנגיף. שילוב זה, מונע את הישנות המחלה בכ-90% מהמושתלים.

נגיף ההפטיטיס C (הגורם השכיח ביותר בארץ)
שיעור הישנות המחלה לאחר השתלה מגיע ל-90%-80%. טרם נמצא חיסון סביל כנגד הנגיף. המחלה הנישנית בשתל, מתפתחת בצורה קלה במרבית החולים. בחלק קטן מהם, תיתכן התפתחות של צמקת בכבד המושתל כעבור 10-5 שנים.

אלכוהוליזם
הגורם מספר אחד בעולם המערבי למחלת כבד סופנית ולצורך בהשתלת כבד.

גורמים אחרים העלולים לגרום למחלת כבד סופנית: נטילת תרופות, גורמים תורשתיים, מחלות אוטואימוניות, פגיעה בדרכי המרה תוך וחוץ-כבדיות, הצטברות של שומן בתאי הכבד וסרטן ראשוני של הכבד.

יש להפנות חולים עם מחלת כבד סופנית (צמקת), למרכזי השתלה מייד עם הופעת הסיבוכים הקשורים למחלת הכבד, כגון דמם נישנה מדרכי העיכול העליונות, הצטברות של נוזל בחלל הבטן (מיימת) ופגיעה במוח עקב הצטברות של רעלים.

הניתוח נחלק לשלושה שלבים: הוצאת כבד החולה, חיבור הכבד החדש אל כלי הדם, וחיבור צינורות המרה.

הטיפול לאחר הניתוח מכוון למניעת זיהומים, ובעיקר כולל טיפול בתרופות מונעות דחייה שמטרתו לדכא את המערכת החיסונית ולמנוע את דחיית הכבד המושתל. תרופות, כמו ציקלוספורין ופרוגרף, גורמות לדיכוי המערכת החיסונית וניתנות לאורך כל תקופת חיי השתל. ניתן להוסיף להן סטרואידים, שמטרתם גם היא למנוע דחיית שתל.
לתרופות המדכאות חיסון השפעות לוואי רבות: רעילות בכליות, עלייה בלחץ-הדם, תופעות נירולוגיות, רמה גבוהה של שומנים בדם וסוכרת.

שיעור ההישרדות של השתל מגיע ל-80%-90%, התמותה יכולה להגיע עד 10% בקרב המבוגרים בשנה הראשונה. לאחר מכן, התמותה הממוצעת השנתית נעה סביב 3% בשנה. כעבור חמש שנים מההשתלה, שיעור ההישרדות מגיע ל-70%.

בעשור האחרון פותחו שיטות להשתלת אונת כבד מתורם חי מבוגר לילד או ממבוגר למבוגר. בעוד שלילד נדרש כשליש מכבד של מבוגר, הרי שבמבוגר יש צורך במחצית הכבד. תוצאות הישרדות השתל אצל מקבל התרומה טובות ונעות סביב 80%-90% בשנה הראשונה.

שיטה נוספת שפותחה על מנת להתגבר על המחסור החמור באיברים היא ביצוע בו-בזמן של שתי השתלות כבד מאותו תורם בשיטת Split-liver transplantation. על פי שיטה זו, כבד מתורם מת מחולק לשניים: האונה השמאלית מושתלת בילד, ואילו האונה הימנית, מושתלת בגופו של מבוגר.

ד"ר זיו בן-ארי

האנציקלופדיה הישראלית לרפואה
הוצאת ידיעות ספרים 2007