תרומבוציתמיה ראשונית

המדדים לאבחון תרומבוציתמיה ראשונית מבוססים על שלילת האפשרויות שעודף הטסיות (תרומבוציטוזה) מעיד על ממ"פ, מחלת שגשוג אחרת בלשד העצם, או שהוא נובע מתגובה למצבים שונים (תרומבוציטוזה משנית). המדדים כוללים מאפיינים קליניים ומיקרוסקופיים, וכן מספר מינימום של טסיות (600,000/מיקרוליטר).

לעיתים מאובחנת תרומבוציתמיה ראשונית בעקבות בדיקת דם אקראית.

סיבוכים בקרישת הדם, בעיקר אירועי חסימה-פקקת (תרומבוזיס) בכלי הדם הוורידיים והעורקיים, מאפיינים את המהלך הקליני של תרומבוציתמיה ראשונית, ומהווים את הסיבה העיקרית לתחלואה ולתמותה במחלה. בין הסיבוכים התרומבוטיים נכללים אירועים במוח, אירועים בלב, אוטמים בטחול, פקקת ורידים עמוקים ותסחיפים לריאות, איסכמיה של האצבעות ועוד. לעיתים מופיעים: נטייה מוגברת לדימום מהחניכיים ומהאף, שטפי דם תת-עוריים וברקמות רכות, ודימומים במערכת העיכול. הפרעות הקרישה מיוחסות למספר הטסיות הגבוה בזרם הדם ולשינויים איכותיים בתפקודן.

הטיפול מכוון להארכת תקופת החיים נטולי סיבוכים, על ידי שליטה במספר תאי הדם בהיקף, וייצובו. הטיפול המקובל מבוסס על מתן תרופות מדכאות מערכת החיסון/שגשוג תאים (מדכאי ייצור תאים בלשד העצם), לשם הורדת קצב הייצור של הטסיות והקטנת מספרן, וכן על אספירין במינון נמוך למניעת איגור טסיות על ידי ניטרול נטייתן לקרישה. בדרך כלל מתחילים בטיפול כאשר מספר הטסיות גבוה באופן משמעותי או כאשר מתפתחים סיבוכי פקקת או דימום.

תרופת הבחירה היא המדכאת את מערכת החיסון ואת שגשוג תאים. הנפוצה ביותר היא הידרוקסיאוראה (הידראה, Hydrea) המעכבת את יצירת הדנ"א בתאים, בעלת השפעות לוואי מועטות וקלות בדרך כלל, עם מידת סיכון יחסית נמוכה להתפתחות לוקמיה חדה. תרופות אחרות, ביניהן מילראן (Myleran), עלולות להגביר את הסיכון להתפתחות לוקמיה חדה, ומתאימות לטיפול בחולים נבחרים שהסיכוי שלהם ללקות בלוקמיה זניח, בהשוואה לנוחיות וליעילות הטיפולים. אינטרפרון-אלפא (Interferon-alfa), בעל מנגנון פעולה מווסת מערכת חיסון המעכב יצירת מגאקריוציטים בלשד העצם נחשב כיעיל, אולם הטיפול באמצעותו מוגבל עקב השפעות לוואי שכיחות, לעיתים קשות הכוללות חולשה, כאבי שרירים, אובדן משקל, נשירת שיער, דיכאון והשפעות דמויות שפעת. אינטרפרון ניתן בהזרקה לתת-עור, עובדה הכרוכה אף היא בהיענות ירודה לטיפול. שלא כבתרופות אחרות, ניתן לטפל באמצעות אינטרפרון גם בחולות בהריון. אנאגרליד (Anagrelide), אושר לאחרונה בישראל לטיפול, במגבלות מסוימות, ונמצא יעיל בהפחתת מספר הטסיות, על ידי האטת ההבשלה של מגאקריוציטים בלשד העצם, ועל ידי עיכוב יצירת הטסיות. הוא אינו מגביר כנראה את הסיכון להתפתחות לוקמיה חדה. במקרי חירום כאשר קיימים סיבוכים בקרישת דם, בעיקר אירועי דמם, בשל מספר טסיות גבוה באופן קיצוני, ונדרשת הורדה מיידית של מספר הטסיות, ניתן להיעזר בתרומבופרזה, פעולה להזרמת הדם למכונה המסננת את הטסיות, והדם המדולל מטסיות מוחזר לחולה. טיפול זה משולב בדרך כלל בטיפול בתרופות.

הגישה הטיפולית מבוססת על קביעת דרגת הסיכון לסיבוכי קרישת הדם. בין גורמי הסיכון נמנים גיל מבוגר, מספר טסיות גבוה באורח ניכר, סיפור עבר של אירוע איסכמי או של פקקת (תרומבוזיס), תסמינים הנובעים מהמספר הגבוה של הטסיות, וקיום מחלות נוספות כגון סוכרת ויתר-לחץ-דם. לגבי חולים בסיכון גבוה קיימת הוריה לטיפול המפחית את מספר התאים (ציטורדוקטיבי), ואספירין. בחולים בסיכון נמוך מקובל שלא לטפל באמצעות תרופות ציטורדוקטיביות. יש הממליצים לטפל באמצעות אספירין, אם כי ההוריה עדיין אינה מבוססת. הגישה הטיפולית לגבי חולים בסיכון בינוני מצויה במחלוקת, שכן, הטיפול מפחית מספר תאים וחושף את החולים להשפעות לוואי שונות, אולם הימנעות מטיפול עלולה לסכן את החולים בסיבוכי קרישת הדם. לגבי הטיפול באספירין בחולים אלו קיימת הסכמה. בחולים המטופלים בתרופות מפחיתות מספר תאים, קיימת אי-בהירות באשר למספר הטסיות המיטבי. עם זאת, הסיכון להתפתחות סיבוכי פקקת קיים כל עוד מספר הטסיות מעל לגבול העליון של התקן, וקיימות המלצות להפחתה ניכרת של מספר הטסיות אף לתחום הנמוך של התקין בחולים נבחרים אשר לוקים מסיבוכי דמם בנוכחות מספר טסיות תקין, וזאת בנוסף לטיפול באספירין. יש לשמור כמטרה את מספר הטסיות מתחת ל-500,000/מיקרוליטר ואף מתחת ל-400,000/מיקרוליטר.