הפרעת אבל בגיל הרך

אובדן גורם למתח נפשי רב ונחשב לגורם לחץ מרכזי עבור בוגרים וילדים כאחד. תהליך ההסתגלות לאובדן וההתמודדות עם אבל הוא ממושך וכואב. בעוד שבוגרים מצופים להתאוששות סבירה מהאובדן, לילדים צעירים חסרים המשאבים המנטאליים להתמודדות עם אובדן דמות משמעותית. התפתחות מושג המוות (תפיסת המוות כסופי, הבנת הגורמים למוות וכו') נמשכת מספר שנים והופכת למציאותית סביב גיל עשר.

אצל ילד המאבד הורה בגיל צעיר נפער חלל עמוק, והרצף והביטחון הבסיסיים נקטעים. עם זאת, טיפול מסור ועקבי בסמוך למוות ולאחריו מסייע להתמודד עם האסון ולשוב להתפתחות תקינה. כמו כן, נמצא כי התקשרות ראשונית טובה של הילד להורה שנפטר משפרת את יכולת התמודדותו.

במקרים של הפרעת אבל בגיל הרך, יגיב הילד במחאה, ייאוש והתנתקות. התמודדות אישית של דמויות קרובות עם צער ואובדן עלולה לגרום לכך שהתינוק לא יזכה לתשומת לב מספקת למצבו הנפשי ולצרכיו. כדי לשפר את התמודדות הילד יש לשתפו באבל המשפחתי, להימנע מלהרחיקו או מהסתרת מידע (בהתאם לגילו) ולתת לו טיפול יומיומי מסור ככל הניתן.

האבחנה של הפרעת אבל בגיל הרך

אבחנה של תגובת אבל ניתנת כאשר יש שינוי עקבי בתפקוד בעקבות אובדן, והסימפטומים המפורטים להלן נמשכים במשך רוב שעות היום, במרבית הימים, לתקופה של שבועיים לפחות. על-פי ספר האבחנות הפסיכיאטרי לגיל הרך (DC 0-3), ילד הסובל מהפרעת אבל יפגין לפחות שלושה מתוך שמונת הסימפטומים הבאים:

1. הילד בוכה, צועק ומחפש אחר הדמות הנעדרת.
2. הילד מסרב לאחרים המבקשים לנחמו.
3. הילד נסוג רגשית, כפי שבא לידי ביטוי בכבדות ואיטיות, הבעת פנים עצובה ואובדן עניין בפעילויות תואמות גיל.
4. הפרעות באכילה.
5. שיבושים בשינה.
6. ניכרים עיכוב ונסיגה בהתפתחות הילד, ולעיתים אף אובדן יכולות התפתחותיות שכבר הושגו.
7. הילד מביע טווח רגשות מצומצם.
8. אזכורים לאובדן גורמים לילד להיראות מוטרד, כפי שיבוא לידי ביטוי בדרכים הבאות:

• ניתוק - אדישות בתגובה לדברים המזכירים את הדמות שאבדה, כגון שמו או תמונתו.
• שכחה סלקטיבית- חוסר זיהוי מופגן של דברים הקשורים לדמות שאבדה.
• רגישות יתר לכל אזכור של הדמות שאבדה והפגנת מצוקה אקוטית כאשר מישהו לוקח את חפציה או נוגע בהם.
• תגובה רגשית חזקה לפרידה ולאובדן, כגון סירוב לשחק במחבואים, או התפרצויות בכי כשפריט כלשהו נעלם.