הפרעת סירוב לאכול

מעבר לחיוניותו של המזון לגדילתם והתפתחותם של ילדים, בתרבותנו ילד שאוכל נחשב לבריא. לכן אין זה מפתיע שהורים הנתקלים בסירוב ילדם לאכול חשים חרדה. ילדים הסובלים מהפרעת סירוב לאכול אינם מבינים את חשיבות האכילה, ורואים בה פעולה שלילית שיש להימנע ממנה.

תסמינים קליניים

סירוב לאכול הינה הפרעת אכילה שחלה בילדות ומתבטאת באכילה בלתי מספקת, הגורמת לאובדן משקל ולאי עליה במשקל במשך כחודש. ההפרעה מתחילה לפני גיל שש, ויכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות הבאות: הפניית הראש וסגירת הפה בעת הצגת אוכל, יריקה, הקאה וחנק בעת האכילה. בנוסף, חלק מהילדים מסכימים לאכול רק פריטי מזון מסוימים וחלקם מסכימים רק לשתות.

שכיחות ההפרעה

שכיחות ההפרעה בקרב תינוקות וילדים צעירים נעה בין 15% ל- 35%.

אבחנה על-פי ה- DSM

האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• ההפרעה באכילה מתבטאת בחוסר יכולת לאכול בצורה מספקת באופן עקבי, ומלוות באי עלייה במשקל או באיבוד משקל באופן מובהק במשך חודש.
• ההפרעה אינה התוצאה של בעיות הקשורות לקיבה או למעיים או מצב רפואי כללי אחר (למשל ליקוי בתפקוד הושט).
• ההפרעה אינה קשורה לאבחנה של הפרעה נפשית אחרת (למשל, העלאת גירה בילדות), או נגרמת בעקבות מחסור ממשי באוכל.
• ההפרעה מתחילה לפני גיל שש.

גורמים להפרעה

ההסבר להפרעה שנוי במחלוקת, וישנן שלוש תיאוריות מרכזיות המנסות להסבירה:

• תיאוריות למידה: הסירוב לאכול נובע מפוביה מאוכל, שנגרמת עקב התנסות לא נעימה עם אוכל כתוצאה מבעיות רפואיות או מהתנהגות שלילית של ההורים בעת ההאכלה. בנוסף, הסירוב לאכול עלול להיווצר כתגובה להתנהגותם של ההורים (למשל, חיקוי הורה בעל הרגלי אכילה לא בריאים).

• מודל התפתחותי: אכילה תקינה מתפתחת בהדרגה. ככל שהזמן עובר, ילדים רוכשים את היכולת לעכל אוכל בעל טקסטורה וטעמים שונים, ואת היכולת לאכול לבד. על פי הגישה הזאת, פגיעה בהתפתחות התקינה הנובעת ממצב רפואי (למשל פגיעה בשרירי הפה), או כתוצאה מהתנהלות לא תקינה של ההורים, היא הגורם לסירובם של הילדים לאכול.

• תיאוריות התקשרות: התקשרות בלתי תקינה בין ההורה לילד תיצור אכילה בלתי תקינה (למשל, כאשר ההורה אינו מזהה את סימני הילד לכך שהוא רעב).

טיפול

סירובו של הילד לאכול עלול לגרום לאובדן משקל ולפגיעה בהתפתחותו התקינה של הילד ולכן חשוב לטפל בהפרעה בהקדם. ישנם מספר טיפולים שגורמים לשיפור משמעותי בתפקוד, כאשר המומלץ מביניהם הוא שילוב של טיפול ביולוגי, פסיכותרפי והתנהגותי.

• טיפול ביולוגי: פתירת ליקויים ביולוגים הינה הצעד הראשון בפתרון בעיית האכילה, מאחר וכל עוד היא מלווה בבעיות רפואיות, הילד ימשיך לסרב לאכול. יש להתאים את צורת ההאכלה לבעיה הרפואית של הילד (לדוגמא, ילד הסובל מבעיות בקיבה יאכל מנות קטנות של אוכל בתדירות גבוהה). בנוסף, חשוב להקפיד שילדים המקבלים את מזונם בעזרת צינורות יחוו גם האכלה דרך הפה כדי לפתח אכילה תקינה.

• טיפול התנהגותי-קוגניטיבי: ראשית יש להכחיד ולהימנע מרגשות שלילים של הילד וההורה סביב נושא האכילה. לאחר מכן מומלץ לטפל בבעיה בעזרת הקהיה שיטתית הכוללת תהליך הדרגתי שבו לומד הילד לאכול (לדוגמא, בתחילה משתמשים בטכניקות משחק בזמן ההאכלה). בנוסף לכך ניתן להשתמש בטכניקות למידה של עיצוב, חיקוי, פסק זמן, חיזוק והכחדה.

• טיפול פסיכותרפי: חשוב ליצור התקשרות בטוחה בין ההורה לילד על-מנת לטפל בסירוב לאכול. אחת מטכניקות הטיפול היא משחק מודרך של ההורה והילד, שמקנה להם בטחון ביחסיהם. הטיפול גם יכול לעזור להורה להתמודד עם בעיותיו האישיות, ועם החרדה הנובעת ממצבו של הילד.