ניתוח לטיפול בהזעת יתר בכפות הידיים (thoracoscopic sympathectomy for the treatment of hand sweating)

הזעת יתר, סימפתקטומיה, היא מצב חולני שבו קיימת הפרשה מוגברת של בלוטות ההזעה.
לרוב, התופעה ראשונית כלומר, ללא כל מחלת רקע, והגורם לה אינו ידוע. הזעת-יתר בכפות הידיים מצויה ב-0.25%-0.15% באוכלוסייה הצעירה בארץ. השכיחות שווה בין זכרים לנקבות. בכ-40% מהמקרים נצפתה נטייה משפחתית. הסימנים, מופיעים לרוב, מהילדות המוקדמת ועד גיל ההתבגרות. התופעה גורמת להפרעות תפקודיות (קושי בכתיבה ובהפעלת מכשירים) וחברתיות (הימנעות מלהושיט יד, רתיעה ממגע עם בני/בנות זוג, וכיוצא באלו).

הוצעו טיפולים רבים: טיפולים נפשיים, תרופות במתן מערכתי, תרופות לטיפול מקומי, טיפול באלקטרופורזה (Iontophoresis), הקפאה מקומית, הקרנה מקומית, הזרקה מקומית של Botulinum toxin, ביצוע "בלוק סימפתטי" על ידי זריקת Phenol תחת בקרת רנטגן (CT), הרס חלק מהמערכת הסימפתטית באמצעות חום (Radiofrequency) וניתוחי סימפתקטומיה. קיומם של סוגי טיפול כה רבים, מצביע כי אין עדיין בנמצא טיפול מושלם. כיום, מטפלים בעיקר מקומית: בבוטולינום ובניתוח הסימפתקטומיה.

תוצאות הטיפול בבוטולינום אינן מתמידות. אומנם, ניתן לחזור על הטיפול, אך ההישנות מופיעה לרוב, בתוך זמן קצר וקיים ספק אם הטיפול ישרוד לטווח ארוך. נוסף לכך, הטיפול מכאיב ויקר.

המערכת הסימפתטית מספקת גירוי עצבי לבלוטות הזיעה וגורמת להפרשת נוזלים. פגיעה בקטע המערכת המעצבבת את בלוטות הזיעה של כפות הידיים, המצוי בחלקו האחורי-עליון ביותר של בית החזה, מפסיקה את הזעת הידיים. לביצוע פעולה זו, פותחו מספר גישות ניתוחיות. בעבר, ניתחו בשיטות "הפתוחות". עם פיתוח השיטה האנדוסקופית (שבה מוחדרים צינורות לחללי הגוף ודרכם מתבצע הניתוח), הופסקו למעשה הגישות הפתוחות.

לכאורה, הניתוח פשוט, מתבצע בהרדמה כללית ושני צידי הגוף מנותחים בזה אחר זה. יש המחדירים צינור אחד לבית השחי, ויש שניים - האחד לבית השחי והשני לנקודה אחרת בקדמת בית החזה או בצידו. יש הכורתים את שתי הקישריות הסימפתטיות האחראיות להזעת הידיים, ויש הצורבים אותן בלבד. בכריתת הקישריות הושגו ידיים יבשות ב-99.8% מהמקרים, ואילו צריבה הניבה ידיים יבשות רק ב-95.2%. אם כך, מתעוררת השאלה - מדוע לא לבצע תמיד כריתה? התשובה, היא כי כריתה יכולה לגרום לפגיעה באיברים סמוכים למקום הניתוח יותר מאשר צריבה. הכריתה דורשת מיומנות ניתוחית גבוהה מאוד. לכן, רוב המנתחים מעדיפים לצרוב את הקישריות, ובמקרה של הישנות ההסתמנות, לנתח שוב.

יש להדגיש כי הניתוח מלווה לא רק בסיבוכים פוטנציאליים הרגילים לכל ניתוח, אלא גם בהשפעות לוואי המיוחדות לו: צניחת עפעף, כאב עצבי (Neuralgia) בחזה ו/או בגף העליון, הזעה מוגברת בפנים בתגובה לריחות ולטעמים מסוימים, הזעה מדומה, הזעת-יתר מפצה (Compensatory) המופיעה לאחר הניתוח באזורים אחרים של הגוף: חזה, בטן, גב, ירכיים, רגליים ועוד. הגורם לצניחת העפעף ידוע וככלל ניתן למניעה. הגורם לנירלגיה, אינו ידוע. התופעה נדירה ובחלק מהמקרים חולפת עם הזמן. הזעה מוגברת בפנים בתגובה לריחות ו/או לטעמים מסוימים ככלל אינה מפריעה. מפריעה עוד פחות תופעת ההזעה המדומה, שבה נדמה לחולה כי ידיו מזיעות, אך למעשה, הן יבשות. השפעת הלוואי הקשה ביותר היא הזעת-היתר המפצה. זו שכיחה מאוד, בדרגת חומרה משתנה. המקרים הקשים נדירים. ברם, מבין מעט החולים שאינם מרוצים מהניתוח, רובם מצטערים על רקע הזעת-יתר מפצה קשה. עד היום לא נמצא פתרון לבעיה.

בחולה, עם תלונה על הזעת-יתר בכפות הידיים, יש לוודא כי ההפרעה התפקודית אכן קשה. יש להסביר לחולה מהם הטיפולים המקובלים (זריקות בוטולינום וניתוח אנדוסקופי) ומה התוצאות הצפויות לטיפולים אלה. נוסף לכך, יש למסור לחולה תיאור מדויק של הסיבוכים האפשריים והשפעות הלוואי של הניתוח, ואין להמעיט מערכם. מאחר שלא ניתן לדעת מראש מי יפתח השפעות לוואי ומה תהיה דרגת חומרתן, דין החולה, כדין מהמר בבואו להחליט על ניתוח. אלא שבמקרה הנדון, רובם המוחלט של המהמרים ירוויחו מאוד מהחלטתם.

פרופ' משה חשמונאי