אינסולינומה

האבחון נעשה על סמך ממצא של רמה גבוהה של אינסולין בדם יחד עם רמת סוכר נמוכה. אם לא לקה החולה באירועים של היפוגליקמיה עצמונית חדה, ניתן לבצע תבחין-צום, דהיינו, להשאיר את החולה בצום עד 72 שעות, ולבדוק את רמות הגלוקוז, האינסולין והפפטיד-C (מרכיב-ביניים של ייצור מולקולת האינסולין) כל 8-4 שעות. אם לחולה סימני היפוגליקמיה או רמת גלוקוז בדם של 40 מ"ג/ד"ל ומטה, יש להפסיק את התבחין לפני תום 72 שעות. אבחון אינסולינומה נקבע על סמך הערכים המוחלטים ובעיקר על סמך היחס בין רמת האינסולין לבין רמת הגלוקוז בדם. יחס של מעל 0.3 תומך באבחון אינסולינומה.

ערכים גבוהים של אינסולין לצד רמות נמוכות של סוכר קיימת גם אצל אנשים שהזריקו כמויות עודפות של אינסולין (בשוגג או במכוון), וכן אצל חולים שנטלו יתר תרופות מקבוצת סולפוניל-אוריאה (אלו הן תרופות המקובלות בטיפול להורדת רמות הסוכר בדם של חולי סוכרת כגון דאוניל, גליבטיק ודומות). תרופות אלה גורמות להגברת ההפרשה של אינסולין מן הלבלב ומינון-יתר שלהן עלול ליצור הסתמנות קלינית דומה לזו של אינסולינומה. לכן, בנוסף למדידות גלוקוז ואינסולין נהוג לבדוק גם את קיומם של תוצרי-ביניים מייצור האינסולין, כמו c-peptide ופרואינסולין וכן את רמות הסולפוניל-אוריאה בדם ובשתן. על פי מכלול הנתונים ניתן לשלול את הסיבות להיפוגליקמיה שאינן אינסולינומה.

כדי לאשר את האבחנה יש לנסות להדגים את הגידול באמצעי דימות שונים, כגון CT, MRI, מיפוי איזוטופי עם חומר הקרוי Octreotide, ועל-שמע (אולטרסאונד) אנדוסקופי (לפני או בעת הניתוח).

אם זוהה אצל החולה גידול בלבלב, ניתן לרפאו על ידי כריתה בניתוח. זה מה שנעשה אצל מרבית החולים. אם מתגלות גרורות אין טעם בכריתה בניתוח, יש לטפל באמצעות תרופות המדכאות הפרשת אינסולין מהלבלב כגון Diazoxide ו-Octreotide.