פדופיליה

הפרעה המתייחסת לאנשים בעלי העדפה לפעילות מינית עם ילדים. הפרעה זו שייכת לקבוצת הפרעות כלליות בהעדפה מינית. להפרעות אלה ישנן מספר רב של שמות, בהם: סטיות מיניות, הפרעות בדחף מיני, הפרעות בהעדפה מינית, והשם המקובל היום - פרפיליה. השמות הללו מביעים את מורכבותן הקלינית של ההפרעות, לצד העובדה שיש להן אספקטים חברתיים חשובים.

בסיס ההפרעה הינו העדפה מינית של ילדים, בדרך כלל בגיל שלפני ההתבגרות המינית או בתחילתה.
הפדופיליה מאופיינת על ידי דחפים מיניים, פנטזיות או התנהגויות חוזרות הקשורות לילדים צעירים, כאשר הגיל המצוין הוא 13 ומטה. משך ההפרעה לפחות שישה חודשים. דחפים והתנהגויות אלה מובילים למצוקה קלינית משמעותית או לפגיעה תפקודית. הגדרה זו היא בעייתית כיוון שאין היא מבדילה בין הלוקים בהפרעה בצורה הפעילה ופועלים לפי הדחפים הללו, לבין אלה שיש להם דחפים כאלה, אך הם אינם באים לידי ביטוי בפועל.
כמו בפרפיליות אחרות, הפדופיליה היא אחת מההפרעות הפסיכיאטריות היחידות שכמה מתסמיניה מהווים עבירה פלילית על החוק.

קיים קושי רב בהערכת השכיחות של ההפרעה, כיוון שהיא מתגלה בדרך כלל בעקבות הסיבוכים המשפטיים שהיא גורמת. אפשר לנסות להעריך את שכיחותה על פי השכיחות של התעללות בילדים. ההערכה היא ש- 20%-10% מהילדים נפגעים מינית עד גיל 18. כאשר הרוב המכריע של הפוגעים, הם גברים. ההפרעה מתחילה בגיל מוקדם. מספר מחקרים מדווחים על התחלת ההפרעה בגיל ההתבגרות. בדרך כלל הפגיעה אצל ילדים היא בנגיעה, ליטוף או מישוש של אזורים גניטליים. רק מספר מועט יחסית של מקרים (8%-2%) היו קשורים בחדירה וביחסי מין מלאים. רוב הפגיעות לא היו אלימות.

במחקרים של אנשים הלוקים בפדופיליה ניכר שיעור גבוה של הפרעות אחרות, במיוחד הפרעות במצב רוח, הפרעות חרדה ונטילת סמים. בנוסף על כך, נמצאו אצלם גם הפרעות שליטה בדחף וקלפטומניה. ניכר גם כי בקרב רוב הלוקים בפדופיליה יש שיעור גבוה של הפרעות נוספות בדחף מיני, לדוגמה אצל 70% מהפדופילים התגלו אקסהיביציוניזם, מציצנות ופרוטוריזם.

נראו גם שיעורים גבוהים של הפרעות אישיות קשות, שהשכיחה בהן הייתה הפרעת אישיות אנטי-חברתית ואחריה הפרעת אישות כפייתית. כמו כן, נמצאו אצל פדופילים הפרעות נוספות של פגיעה קשה באסרטיביות ועיוותים קוגניטיביים משמעותיים. עיוותים אלה היו קשורים להכחשה ותיאור מעוות של ההשלכות של המעשים הפדופיליים על הקורבנות.

גורמים

הגורמים להפרעה אינם ברורים לחלוטין. כל הניסיונות למצוא ממצאים ביוכימיים ואנדוקרינולוגים מופרעים נכשלו. כיום קיימים ממצאים מספיקים לשער לגבי הגורמים. ממצא משמעותי שנמצא בקרב פדופילים הוא שיעור גבוה של דיווחים על פגיעות מיניות בילדות (אצל יותר ממחצית מהלוקים בפדופיליה). ממצא זה היה משמעותי הן לעומת קבוצות הבקרה והן לעומת קבוצות של אנסים ושל גברים שפגעו בנשים מבוגרות. ממצא חשוב נוסף המעיד על הבדל פיזיולוגי בפדופילים הוא תבניות חריגות של עוררות מינית; סף הגירוי המיני שלהם היה גבוה יותר וכן תבניות חריגות של גירוי מיני הקשור לילדים. בזמן האחרון התגלו בבדיקות דימות של המוח בזמן גירוי מיני ממצאים של תבניות חריגות של פעילות באזורי מוח הקשורים לתשוקה ועוררות מינית. הנתונים הללו הובילו להשערה שהפרעות מסוג פדופיליה מתפתחות כתוצאה מפגיעה מינית מוקדמת המובילה להתפתחות חריגה של קליפת המוח וגורמת לסף גירוי מיני גבוה מדי, וכן לתבניות לקויות של העדפות מיניות. למרות שהשערה זו נראית מבטיחה, עדיין קיים עוד צורך במחקר רב כדי לבסס אותה. חשיבותה המעשית תהיה בטיפול ומניעה של פגיעות מיניות בילדים ובכך להקטין את כמות הפדופילים בעתיד.

אבחנה על פי ה-DSM

ניתן לאבחן פדופיליה כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

1) במשך לפחות שישה חודשים יש אירועים חוזרים ונשנים של התעוררות מינית חזקה, דחפים מיניים או התנהגות המערבת פעילות מינית עם ילד או ילדים שטרם הגיעו לבגרות מינית (באופן כללי גיל 13 או פחות).
2) הפנטזיות, הדחפים המיניים או ההתנהגות גורמים למצוקה או פגיעה תפקודית בתחום החברתי, התעסוקתי או כל תחום תפקוד חשוב אחר.
3) האדם בגיל 16 לפחות, ומבוגר לפחות ב-5 שנים מהילד או הילדים שהוזכרו בסעיף 1 (אין זה כולל את אלה שבגיל ההתבגרות המאוחר מעורבים ביחסים מיניים עם בן/בת 12-13).

טיפול

קשה מאוד לטפל בפדופיליה. נוסו שיטות טיפול רבות, בהן פסיכותרפיות שונות וטיפולים תרופתיים רבים, שלמרבה הצער לא הוכחו כיעילים. על כן, החברה נאלצת להתמודד עם ההפרעה על ידי שימוש במערכות אכיפת החוק ובכליאה, אך גם אמצעים אלו אינם יעילים. שיעור הפדופילים שתוקפים שוב ילדים עם שחרורם מהכלא גבוה.

הטיפולים היחידים שיעילותם הוכחה היו סירוס, שנדחה בשל חוסר האנושיות שבו, וטיפולים שגרמו להורדה בצורות שונות של רמת הורמוני המין בדם. ברוב המקרים לטיפולים האלה היו בעבר תופעות לוואי קשות. בעת האחרונה נרכש ניסיון בטיפולים בזריקה של חומרים הדומים לאחד מהורמוני הגוף ואשר גורמים לירידה של רמת הורמון המין בדם. טיפול זה, בשילוב עם טיפול נפשי, מביא לתוצאות טובות. אולם יש צורך בטיפול ממושך שאורכו מספר שנים.