אישיות אנטי-חברתית

ההגדרה "אישיות אנטי-חברתית" מתבססת על קבוצת הפרעות אופי והתנהגות. הפרעות אלה כונו בשמות רבים, ביניהם: הפרעת אישיות אנטי-חברתית, אישיות דיס-סוציאלית, פסיכופתיה או סוציופתיה. מגוון השמות מבטא את מורכבותה הקלינית של ההפרעה, לצד העובדה שהיא כוללת היבטים חברתיים חשובים.

דפוס ההתנהגות של הפרעה באישיות נמשך אל החיים הבוגרים, והלוקים בהפרעה זו עלולים לבצע מעשים חוזרים ונשנים אשר יביאו בסופו של דבר למעצרם. כך, לדוגמה, הם נוטים לפגוע ברכוש ולהרוס אותו, להטריד, לגנוב, או לעסוק בעיסוקים בלתי חוקיים אחרים. הם מתעלמים מהרצונות, מהתחושות ומהזכויות של זולתם. הם מרמים לעיתים קרובות ונוקטים אמצעים מניפולטיביים לשם הפקת רווחים או הנאה, כגון קבלת כספים, או קבלת טובות הנאה מיניות או צבירת כוח ועוצמה. הם מסוגלים לשקר, להתחזות לאחר או להתכחש למוסכמות מקובלות. הם יכולים להתנהג בצורה אימפולסיבית בלא לתכנן מראש את צעדיהם. מעשיהם מכוונים לסיפוק מיידי של צורכיהם, ללא חשיבה מראש ובלא כל התחשבות בתוצאות מעשיהם הן לעצמם והן לזולתם. קווי התנהגות אופייניים להפרעה זו קשורים בשינויים תכופים ופתאומיים של מקומות עבודה, של מגורים או בתחום היחסים הבין-אישיים.

הפרעת אישיות זו מאופיינת באי-התייחסות לזכויותיו של הזולת ובהפרתן, וכן בחוסר התאמה לנורמות החברתיות המקובלות. ראשיתה בדרך כלל בגיל הילדות, או בשלבי ההתבגרות המוקדמים, והיא נמשכת אל החיים הבוגרים. יש שיטות שלפיהן מקובל לאבחן הפרעת אישיות רק מגיל 18, בעוד שלפני כן ההפרעות מוגדרות כהפרעות התנהגות אצל מתבגרים.

הלוקים בהפרעה זו נוטים להתנהג בעצבנות ובתוקפנות, והם מעורבים לעיתים תכופות במאבקים ובקטטות. הם נוהגים באלימות לא רק כלפי זרים אלא גם כלפי בני זוגם או ילדיהם. אין מדובר בשימוש בכוח לצורך הגנה עצמית או הגנה על הזולת.

מאפיין בולט נוסף הוא נהיגה בחוסר אחריות (מהירות מופרזת, נהיגה בהשפעת אלכוהול או סמים, מעורבות גבוהה בתאונות דרכים). לאנשים הלוקים בהפרעה זו יש נטייה להתנהגות מינית חסרת גבולות או לשימוש בסמים עם השלכות מזיקות. הם נוהגים להזניח את צאצאים, ואינם מסוגלים לדאוג לצורכיהם עד כדי סכנה של ממש.

התנהגותם של חולים אלה היא חסרת אחריות באופן מובהק וקבוע. בתחום התעסוקה, מצויים במשך תקופות ממושכות ללא מקום עבודה גם אם באופן אובייקטיבי ניתן להשיג עבודה, או בנטישת העבודה לפני שהתקשרו עם מקום עבודה חלופי. הם מרבים להיעדר מהעבודה ולאו דווקא בשל מחלה. הם נוטים להסתבך בחובות ולהזניח את בני משפחתם. כאשר מעמתים אותם עם מעשיהם ועם ההשלכות על הזולת הם נותרים אדישים ואינם מגלים חרטה. יתרה מזאת, הם מאשימים את קורבנותיהם בטיפשות ובחוסר אונים, נוטים להמעיט בחומרת מעשיהם ואינם מוכנים לפצות את הקורבנות.

ההפרעה באישיות שכיחה בקרב אנשים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, בקרב המתגוררים בערים גדולות, והיא נפוצה יותר בגברים מאשר בנשים. מעריכים כי כ-3% מכלל האוכלוסייה הגברית לוקה בהפרעה זו, לעומת 1% מהנשים.

עם הגיל חומרת ההפרעה יורדת, במיוחד בעשור הרביעי לחיים. הביטוי לכך בולט קודם כול בהתנהגות הפלילית, אך תיתכן ירידה גם ביתר התחומים של ההתנהגות האנטי-סוציאלית.

במחקרים אפידמיולוגים נמצא כי הסיכוי ללקות בהפרעה זו בקרב בני משפחה ביולוגיים של הלוקים בה, גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית.

מן המתואר לעיל ברור כי הפרעה אנטי-חברתית מציבה אתגר חברתי מובהק להתמודד עם המחלה ולמצוא טיפול מתאים ללוקים בה. שיטות הטיפול המיושמות כיום עד כה לא הוכחו כיעילות, ובקרב אנשי המקצוע שוררת פסימיות רבה בתחום זה. הבעיה המרכזית בטיפול נעוצה בהיעדר הנעה (מוטיבציה) לקבל טיפול ואף לא להתמיד בו. עובדה זו, לצד חוסר היכולת של הלוקים במחלה לשאת תסכול ולו במידה מזערית, ואי-יכולתם לצפות מראש את תוצאות מעשיהם, מובילה לכישלונות בשיטות המקובלות לטיפול הנפשי. החברה נאלצת להתמודד עם הפרעה זו באמצעות המערכות לאכיפת החוק, בהיעדר טיפול יעיל, בעיקר על ידי הרשעה בפלילים, הרחקה ומאסר.

פרופ' אליעזר ויצטום

ד"ר יעקב מרגולין