התקף קטן

ההתקף הקטן כולל, מלבד השקיעה במודעות לסביבה, אחד או יותר מהסימנים הבאים:

•    בהייה ללא תנועות מיוחדות.

•    נשיכת שפתיים.

•    רפרוף של העפעפיים.

•    תנועות לעיסה.

•    תנועות של יד אחת או שתי הידיים.

התקף קטן נמשך מספר שניות וההחלמה המלאה היא מיידית. לאחר ההתקף אין בלבול המאפיין סוגי התקף אחרים וגם אין זיכרון מההתקף. אדם יכול לעבור מאות התקפים ביום מה שיפגע קשות בהישגיו בלימודים או בעבודה.

במידה וההתקף הוא בזמן הליכה או פעילות מורכבת אחרת החולה לא ייפול אך הוא לא יהיה מודע למעשיו באותו רגע.

לעיתים לא שמים לב להתקפים עצמם מאחר והם קצרים והסימפטום הראשון למחלה הוא התדרדרות פתאומית בלימודים ללא סיבה ברורה.
 

באופן כללי התקפים מופיעים כאשר תא עצב (נוירון) פועל בצורה לא תקינה. תאי העצב מתקשרים אחד עם השני באמצעות מעבר של אותות חשמליים וכימיים בסינפסות. בזמן ההתקף הפעילות החשמלית מופרעת ונוצרת פעילות סינכרונית שאינה תקינה המאופיינת בתדר של 3 גלים בשניה.

לרוב אין גורם ברור למחלה אך נראה שיש לה קשר גנטי ושמצבים של היפר-וונטילציה עשויים לגרום להתקף. אצל הסובלים מהתקפים נמצאו רמות גבוהות של נוירוטרנסמיטורים במוח. בנוסף השכיחות הגבוהה יותר בילדים קשורה ככל הנראה לכמות הגדולה של הסינפסות שנוצרות אצלם, ולכן המחלה חולפת פעמים רבות עם ההתבגרות וההאטה בקצב יצירת הסינפסות.
 

יש מצבים שיכולים לחקות התקף קטן אך נבדלים ממנו בכך שניתן להפסיק אותם על ידי קריאה בשם החולה או נגיעה בו. התקף קטן לעומת זאת לא יעלם בעקבות גירוי חיצוני והוא עלול להופיע בזמן שיחה או באמצע פעילות אחרת.

לשם אבחנה סופית של התקף קטן יש לבצע:

אלקטרואנצפלוגרם (EEG): בבדיקה זו מוצמדות לגולגולת אלקטרודות המודדות את הפעילות החשמלית במוח. במידה וקיים התקף ניתן לראות זאת בצורת הגלים החשמליים במוח. אם לא מופיע התקף ספונטאני ניתן לנסות ולעורר התקף באמצעות היפר-וונטילציה או אורות מהבהבים.

סריקת מוח (MRI): בדיקה זו נעשית על מנת לשלול הפרעות אחרות שעלולות לגרום לסימנים דומים להתקף קטן. בדיקה זו היא ללא קרינה מייננת אך עלותה גבוהה ולרוב אין בה צורך.
 

ההתקפים חולפים לרוב עם ההתבגרות אך פעמים רבות הם עשויים להימשך במהלך כל החיים ואף להפוך להתקפים קשים יותר.

גם אם ההתקפים חולפים לאחר גיל הילדות למחלה יש סיבוכים מאחר וילד שחווה התקפים רבים עלול לפתח הפרעות למידה גם לאחר היעלמות המחלה. מלבד זאת, התקף הנמשך למעלה ממספר דקות הוא מצב מסוכן המחייב טיפול רפואי מייד והוא נקרא Absence status epilepticus.
 

תרופות רבות יעילות בהפחתת או העלמת ההתקפים הקטנים אך, מציאת התרופה הנכונה במינון הנכון היא תהליך ארוך המלווה בתקופה מסוימת של ניסוי וטעייה. נטילת התרופה במינון המדויק ובזמנים קבועים הינה חיונית להצלחת הטיפול.

התרופה הנפוצה ביותר להתקף קטן היא אתוסוקסימיד (ethosuximide) אך גם חומצה ולפורית (valporic acid) ו-למוטריג'ין (lamotrigine) משמשות כטיפול. הטיפול מתחיל במינון מינימאלי והרמות עולות עד להשגת האפקט הרצוי עם כמה שפחות תופעות לוואי. לאחר שנתיים ללא התקפים ניתן לשקול הפסקת טיפול.

מומלץ להסתובב עם צמיד המתאר את המחלה והתרופות אותם החולה נוטל עם הוראות מה לעשות במצב חירום. בילדים כדאי ליידע את המורים, צוות בית הספר, מדריכים בתנועת נוער וכדומה ממה סובל הילד ומה יש לעשות בזמן התקף ובמצב חירום.

המחלה עלולה להיות מתסכלת והפחד מהתקף עלול להיות משתק אך חשוב לנסות ולא להגביל את הילד מעבר לנדרש. כמו כן קיימת קבוצת תמיכה ואגודה ישראלית לחולי מחלת הנפילה שעשויים לסייע בהתמודדות.