בדיקת אבחון פסיכודיאגנוסטי (Psychodiagnostic Assessment)

הטיפול התרופתי המקובל כיום להפרעות חרדה כולל, בשלב ראשון, תרופות מקבוצת נוגדי דיכאון וחרדה מסוג SSRI כגון פלוטין או ציפראמיל. המינון הנדרש נע בין המינון המקובל לטיפול בדיכאון ובין מינון של פי 4-3 מכך (למשל, אם המינון של פלוטין לטיפול בדיכאון הוא 20 מ"ג ליום, אז לטיפול בחרדה יידרש מינון של 20 מ"ג עד 80 מ"ג ליום, תלוי במטופל/ת). אותם מינונים נכונים גם לגבי מבוגרים וגם לגבי ילדים. חשוב לשים לב, שמלוא ההשפעה של התרופה ניכר רק לאחר 5 עד 8 שבועות של נטילת התרופה ניטלה במינון המלא. בהתחלה לפעמים מעלים את המינון בהדרגה, כדי להימנע מתופעות לוואי, אך את זמן הטיפול יש לספור החל מהיום בו התחילה הילדה לקחת את המינון המלא. במקרים של יעילות חלקית בלבד עם טיפול ב-SSRI, יש רופאים שמוסיפים מינון קטן של תכשיר נוגד פסיכוזה כגון ריספרדל, לא מפני שהמטופל/ת פסיכוטי, אלא מפני שהוכח במחקרים שתוספת זו משפרת את תגובת המטופל לטיפול נוגד החרדה. במקרים של ילדים שנמצאים בתת-משקל, לפעמים התרופות מסייעות לעלייה במשקל, ובדרך כלל, כאשר הילד במשקל וגובה תקינים, ההתבגרות המינית מופיעה מעצמה ללא צורך בזירוז. במיוחד לגבי נערות (בנות) בגיל הזה, השילוב של חרדות ושל משקל נמוך מעורר חשד לקיומה של הפרעת אכילה, ואני מאד ממליצה לברר זאת ולטפל במידת הצורך. לכל אחת מהתרופות שהזכרת עלולות להיות תופעות לוואי (אך הן לא מופיעות בהכרח), ואי אפשר לחזות מראש את תגובתו של כל מטופל. אציין רק כי אם הניסוי הטיפולי הנוכחי לא יסייע במידה מספקת, ניתן לנסות תכשירים נוגדי דיכאון וחרדה מקבוצות אחרות, למשל תכשירים מקבוצת SNRI, או קבוצת הטריציקלים. כמו כן, כדאי לנסות לשלב את הטיפול התרופתי עם טיפול פסיכולוגי מסוג CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), שיעיל במיוחד לטיפול בהפרעות חרדה, גם בילדים, ומצמצם את כמות ומשך השימוש בתרופות. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

טיפול לא תרופתי בהפרעת חרדה כללית כולל טיפולים פסיכולוגים. הטיפול המומלץ ביותר כיום הינו טיפול קוגניטיבי התנהגותי. בטיפול זה החולה לומד להבין ולשלוט יותר טוב בהתקפי חרדות. טיפול נוסף הוא טיפול פסיכודינמי שגם הוא כרוך בפגישות עם פסיכולוג או פסיכיאטר המאומנים בסוגי טיפולים אלה. טיפולים נוספים, אך פחות מוכחים מדעית, יכולים לכלול תרגילי הרפיה, מדיטציה מסוגים שונים או התעמלות מרפה כגון יוגה.

ישנן גישות שונות בהתייחסות לחרדה ולטיפול בה. הטיפול יכול לכלול טיפול פסיכולוגי, טיפול תרופתי או שילוב של שניהם. גם בטיפול הפסיכולוגי עצמו ישנן גישות שונות. לפי גישה אחת, החרדה היא סימפטום של בעיה עמוקה יותר, ולכן יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי לטפל בשורש הבעיה. לעומתה ישנה גישה שלפיה ניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי - התנהגותי שהינו ממוקד וקצר יותר, וע"י שיטות שונות כמו טכניקות של הרפיה, דמיון מודרך ועוד כדי ללמוד לשלוט בהתקפי החרדה. ניתן לשלב בין שתי השיטות, וניתן גם לשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי. תוכל לקרוא בהרחבה על הגישות השונות והטיפולים בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety20.htm

זיפרקסה (אולאנזאפין), היא תרופה אנטי פסיכוטית, המשמשת גם כנוגדת חרדה. מקרים רבים של חרדה מטופלים בהצלחה על ידי נטילת זיפרקסה. לגבי המינון, ייתכן שהרופא בחר להתחיל במינון נמוך על מנת לבדוק את השפעת התרופה ויעילותה במקרה שלך. אם אינך מעוניין בטיפול תרופתי, תוכל להעזר בתשובה הבאה לגבי טיפולים יעילים כנגד חרדה: http://www.infomed.co.il/questions/q_121405_1.htm

ראשית, ללא קשר לתחושות הגופניות, את מעידה כי את בדיכאון וחשה מצוקה נפשית, לכן חשוב מאוד כי תפני לעזרה של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. גם אם קשה לך להביא את עצמך לעשות זאת, אזרי כוח או בקשי עזרה מאדם קרוב וממשי את ההפניה לפסיכיאטר. הסיכויים גבוהים כי הוא יוכל לעזור לך להרגיש טוב יותר. בהחלט ייתכן כי הכאבים הגופניים שאת חשה קשורים במצב הנפשי, למרת שתמיד קיים סיכוי שזהו משהו רפואי. לא ציינת כמה זמן עבר מביצוע הבדיקות עד ששבת לחוש ברע. אם לא עבר זמן רב, והכאבים מוכרים לך, ייתכן כי תוכלי להמתין מעט ולהתרכז בצד הנפשי. אם הכאבים עדיין לא יחלפו לאחר מכן, חזרי לבירור הרפואי. בברכה, ד"ר מיכל רסנר - אינפומד

הבעיה אינה מוזרה ואף נפוצה למדי. אני לא חושבת שזה מצריך טיפול של ממש, רק עבודת שכנוע עצמית שלך. אחרי הכל, הטלת שתן וצואה הן פעולות טבעיות שכולם עושים, הן נשמעות ומריחות אותו דבר אצל כל בני האדם. תחשוב על זה שאתה לא עושה שום דבר חריג או לא תקין, רק פעולה גופנית טבעית. יש כל מיני דרכים לעמעם את הרעש (לשים נייר טואלט בתוך האסלה מראש, לדוגמה), אבל זה לא ממש פתרון לתחושה שלך, וזה באמת מצריך עבודה עצמית. אולי באמת ירגיע אותך לחשוב שאתה ממש לא לבד באי-הנעימות שלך, ושזה חולף עם הזמן וההרגל. ד"ר קרן מאיר-שפריר - אינפומד

Nyctophobia היא פוביה מחושך או מלילה. זוהי אחת הפוביות הספציפיות - חרדה מדבר מסוים. ראה את הערך פוביה, או בעברית "בעת", במילון המונחים של אינפומד. פוביה ספציפית (כגון ניקטופוביה, פוביה מבעלי חיים, פוביה מרעמים או ברקים וכו') היא הפרעת החרדה השכיחה ביותר, ומופיעה מתישהו במהלך חייו של כל אדם רביעי. פוביות ספציפיות שכיחות במיוחד אצל ילדים, וזו בעיה שפעמים רבות חולפת ללא טיפול. פוביה ככלל איננה הפרעה שכרוכה בסיכון כלשהו, לא לאדם עצמו שסובל מהבעיה, ולא לסובבים. אפילו לא מקובל לומר שמישהו "חולה" בפוביה, אלא, שהוא סובל מהפרעה כזו, כי זו לא ממש מחלה, וכאמור, זו בעיה מאד מאד שכיחה. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

אם סבלת בעבר ממחלת הבולימיה, מומלצת בדיקת רופא כללי, שעשוי להמליץ על ביצוע בדיקות הדמיה או בדיקות דם נוספות, בדיקת רופא שיניים וטיפול / מעקב פסיכולוגי. הסיבוכים האפשריים ממחלת בולימיה בעבר הם: 1. שחיקת ציפוי האמייל של השיניים כתוצאה מהקאות חוזרות החושפות את חלל הפה למיצי קיבה חומציים, וכתוצאה מכך חורים בשיניים ורגישות בשיניים לחום וקור: ועל כך תוכלי להיוועץ ברופא השיניים שלך. 2. דלקת של הוושט, היצרויות בוושט או חזרה של תוכן קיבתי כלפי הוושט, עובדה הגורמת לכאבים וצרבות: בעיה זו מאובחנת ע"י רופא המשפחה שעשוי לשלוח אותך לבדיקות הדמיה שונות. 3. בעיה כרונית בתפקוד המעי הגס עקב שימוש יתר בתרופות משלשלות. סיבוך זה יאובחן גם הוא ע"י רופא המשפחה, עם או בלי בדיקות הדמיה נוספות. 4. סיבוכים במישור הפסיכולוגי שיכולים להיות חזרה של המחלה, הופעת אנורקסיה נרבוזה, התמכרויות לסמים ו/או אלכוהול, דיכאון וחרדה, לכן מומלצת תמיכה פסיכולוגית גם לאחר ההחלמה.

התקף חרדה מסוג "התקפי בעתה" (panic) כולל תחושת חנק, דפיקות לב, תחושה שהולכים למות או להשתגע. תרופות נוגדות חרדה אכן יכולות לשכך חלק גדול מהתסמינים ולהקל על החולה, אך לעיתים חלק מהתסמינים נשארים. אם התסמינים שנשארים (כמו במקרה שלך תחושת חנק) קלים ונסבלים לא כדאי לעשות דבר. אם התסמינים קשים או מטרידים במיוחד ניתן לנסות לעבור לתרופה אחרת או להוסיף טיפול התנהגותי. [25/02/2001]

המחקר עדיין לא מבין בדיוק כיצד מפריעה ה-ADHD (הפרעת קשב וריכוז) לבעיות חברתיות. מחקרים אחדים הראו כי ילדים בעלי ADHD של חוסר קשב ברובו עלולים להיתפש כביישנים או מופנמים על ידי בני גילם. המחקר מצביע בחוזקה על כך כי התנהגות תוקפנית אצל ילדים בעלי תסמינים של התנהגות אימפולסיבית והיפר-אקטיביות עלולה לשחק תפקיד חשוב בדחייתם החברתית. בנוסף, הפרעות התנהגותיות אחרות מופיעות לעתים קרובות בסמיכות ל-ADHD. נראה כי ילדים הסובלים מ-ADHD והפרעות אחרות סובלים מליקויים רבים יותר ביחסיהם עם בני גילם.