בדיקת אבחון פסיכודיאגנוסטי (Psychodiagnostic Assessment)

את שואלת לגבי נושאים כאובים ביותר בתחום בריאות הנפש: החיים עם אדם חולה וההשפעה של המחלה על שאר בני המשפחה; והקשיים בהעברה למסגרת דיור חוץ-ביתית. במצבים של החמרה במצבו של חולה סכיזופרניה, הדרך הטובה ביותר לשינוי היא לעתים אשפוז. נכון שהאדם מטופל תרופתית, אבל יש מקרים בהם זה לא מספיק. ממסגרת של אשפוז לפעמים יותר קל לשכנע את החולה לעבור למסגרת דיור מוגן, וצוות המחלקה גם יכול לסייע במציאת המסגרת המתאימה. מבחינת מהירות הטיפול, אין יתרון לאשפוז מול טיפול בקהילה. הצוותים הרפואיים והעובדים הסוציאליים במרפאות ובשירותי הרווחה יכולים לספק את מלוא המידע לגבי מעבר להוסטל, בדיוק כמו צוותי האשפוז. בדרך כלל לא מדובר בתהליכים של שנים, זה זמן ממושך מאד. לא ברור מפנייתך מה הסיבה לעיכוב הממושך הזה בנושא ההוסטל. כדאי מאד לברר מה הסיבה המדויקת לכך, ואז ניתן יהיה למקד את המאמץ ולקדם את התהליך. חשוב להבין, כי גם לגבי אשפוז פסיכיאטרי, וגם לגבי מעבר למסגרת דיור מוגן, כגון הוסטל, נחוצה הסכמה של החולה עצמו. לפעמים אין הסכמה, מכיוון שהחולה אינו מודע לבעייתו, וזה חלק מהמחלה. במקרים של חוסר הסכמה מתמשך מצד החולה, אשר גורם לעיכוב בטיפול, לקשיים או אפילו לסיכון עבור בני משפחתו, כדאי לברר לגבי תהליך של מינוי אפוטרופוס, ויש לעשות זאת בעזרת הרופא המטפל. בהצלחה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

כן, ילדים נתונים לאותן השפעות ואותם גורמים הגורמים לדיכאון אצל מבוגרים. אלה כוללים: שינויים במצב הבריאותי, אירועים בחיים, תורשה, סביבה והפרעות כימיות במוח.

דיכאון ילדים הוא תופעה שונה מדכדוך רגיל ורגשות מתחלפים האופייניים לילדים בגילאים שונים. ילדים מדוכאים חווים שינויים בהתנהגותם המזיקים לאורח החיים הרגיל שלהם, ומחבלים ביחסיהם עם חברים, בתפקודם בבית הספר, בתחומי עניין מיוחדים ובחיי המשפחה. הדיכאון עלול לפרוץ בעת ובעונה אחת עם (או להיות מוסווה על ידי) הפרעת קשה (ADHD), הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) או הפרעת התנהגות. (CD).

הגמילה משימוש כרוני בוואליום אינה פשוטה, ואני בהחלט מתרשמת מהכוח, מן הנחישות ומן ההתמדה שבעזרתם הצלחת להוריד במשך השנים את מינון כפי שתיארת. עם זאת, לפי כל הבעיות שאת כותבת שיש לך, כגון קשיי בליעה, התכווצויות בבטן וכו', נראה שאת ממשיכה לסבול מאיזושהי בעיה נפשית שזקוקה לטיפול. ככל הנראה זהו "גלגול" של הבעיה שבעטיה התחלת להשתמש בוואליום לפני מעל 20 שנה. יתכן שהמשך הורדת מינון הוואליום מבלי לקבל טיפול אחר כלשהו יביא להחמרה בהרגשתך. לכן הצעתי היא לשוב לפסיכיאטר/ית ולהמשיך בחיפוש התרופה המתאימה, שתקל עליך (נראה שהרסיטל עזר בהתחלה, ואחר כך הפסיק לעזור, וזה נותן רמז לכיוון הטיפולי). בנוסף, אני ממליצה להיעזר בטיפול פסיכולוגי, אשר עשוי לסייע רבות בהתמודדות עם סימפטומים חרדתיים כגון אלה שאת מתארת בפנייתך, ולטווח הארוך, עוזר להגיע למצב בו נחוצות פחות תרופות. בהצלחה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

אם קיימים תסמינים להפרעת חרדה, הרופא יפתח בהערכת המצב בכך שישאל אתכם לגבי ההיסטוריה הרפואית שלכם ויבצע בדיקה רפואית. על אף שלא קיימות בדיקות מעבדה ייעודיות לאבחון הפרעת חרדה, הרופא עשוי להשתמש בבדיקות מסוגים שונים על מנת לחפש אחר מחלה רפואית הגורמת לתסמינים.

אם לא נמצאת מחלה רפואית, ייתכן שתופנו לפסיכולוג או לפסיכיאטר, מומחים בבריאות הנפש העוברים הכשרה מיוחדת לאבחון ולטיפול במחלות נפש. פסיכיאטרים ופסיכולוגים משתמשים בכלי ראיון והערכה שתוכננו במיוחד כדי להעריך אם אדם סובל מהפרעת חרדה או פאניקה.

הרופאים מבססים את האבחון שלהם על דיווחו של המטופל באשר לעוצמת התסמינים ואורכם – כולל כל בעיה שהיא בתפקוד היומיומי הנגרמים מן התסמינים – ועל תצפית הרופא באשר להתנהגות המטופל וגישתו. הרופא מחליט אז אם תסמיני המטופל ודרגת אי-התפקוד מצביעים על הפרעת חרדה או פאניקה.

תחושת גוש בגרון נובעת לרוב מפתולוגיות שקשורות לדרכי הבליעה העליונות, ועל מנת לאבחן פתולוגיות מסוג זה, צריך לבצע בדיקת גסטרוסקופיה. לדבריך, עברת גסטרוסקופיה והתוצאה היתה תקינה. נירבקסל היא תרופה המשלבת 2 מרכיבים: אחד הוא נוגד חומצה והתכווצויות מהקיבה, והשני מדכא את מערכת העצבים מרכזית ונוגד חרדה. ציפרלקס הוא נוגד חרדה ודיכאון. נראה שהרופא קישר את תחושת הגוש בגרון לחרדה, ולכן קיבלת טיפול זה. איני יכולה להעריך כמה זמן יימשך המצב. אם הטיפול אינו עוזר ואת ממשיכה לסבול מאותה התחושה, אמליץ לך לנסות לקבל חוות דעת מרופא אחר, גסטרואנטרולוג או פסיכיאטר. כל טוב, ד"ר קרן גלרון - אינפומד

לפי הערכים שנתת את סובלת מתת- משקל משמעותי (כדי להגיע לגבול התחתון של המשקל התקין עליך לעלות לפחות 10 ק"ג). עם זאת, מחלת האנורקסיה אינה מוגדרת רק ע"י המשקל. מאפיינת אותה גם הפרעה בתפיסת הגוף (שבהחלט יש לך - את מספרת שאת נראית לעצמך שמנה), פחד גדול מעליה במשקל והפסקת המחזור החודשי. טוב שפנית כדי לבקש עזרה, משום שככל שמתחילים לטפל בבעיה מוקדם יותר - הסיכוי להחלמה גבוה יותר. אני מפנה אותך אל שאלה דומה שנשאלה באתר לא מזמן, ובה מפורט קצת יותר על המחלה, ומצורף מספר של קו טלפון אנונימי שמסייע לבחורות עם הפרעות אכילה. פני לשם והם יוכלו לסייע לך: http://www.infomed.co.il/questions/q_112606_14.htm

ראשית, ללא קשר לתחושות הגופניות, את מעידה כי את בדיכאון וחשה מצוקה נפשית, לכן חשוב מאוד כי תפני לעזרה של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. גם אם קשה לך להביא את עצמך לעשות זאת, אזרי כוח או בקשי עזרה מאדם קרוב וממשי את ההפניה לפסיכיאטר. הסיכויים גבוהים כי הוא יוכל לעזור לך להרגיש טוב יותר. בהחלט ייתכן כי הכאבים הגופניים שאת חשה קשורים במצב הנפשי, למרת שתמיד קיים סיכוי שזהו משהו רפואי. לא ציינת כמה זמן עבר מביצוע הבדיקות עד ששבת לחוש ברע. אם לא עבר זמן רב, והכאבים מוכרים לך, ייתכן כי תוכלי להמתין מעט ולהתרכז בצד הנפשי. אם הכאבים עדיין לא יחלפו לאחר מכן, חזרי לבירור הרפואי. בברכה, ד"ר מיכל רסנר - אינפומד

סרוקסאט (פארוקסטין) היא תרופה נוגדת דיכאון וחרדה המעכבת באופן סגולי ניצול חוזר של סרוטונין במוח, ומשמשת לטיפול במגוון מצבי דיכאון וחרדה. תרופה זו, כמו כל התרופות מקבוצה זו, אינה ממכרת, ועד כמה שידוע כיום אינה גורמת לנזק בטווח הארוך. פרוזאק, תרופה אחרת מקבוצה זו נמצאת בשימוש כבר שנים רבות ועד היום לא הוכח כי תרופות אלו גורמות לנזק בטווח הארוך או גורמות לשינויים באישיות. ההשפעה של פארוקסטין עשויה לחלוף עם הזמן, אך במקרים בהן ההשפעה חולפת ניתן להשתמש בתרופות אחרות מקבוצה זו. ההשפעה של תרופות אלו על התפקוד המיני היא אינדיבידואלית, כך שכל תרופה משפיעה באופן שונה על בני אדם שונים. כיוון שהתרופה אינה ממכרת והגוף אינו מסתגל אליה נובעים התסמינים המתרחשים עם הפסקת התרופה מהתחדשות המחלה או המצב עבורם היא ניתנה. לדוגמה, בחולי דיכאון חזרה של התסמינים לאחר הפסקת התרופה מסמנת שהדיכאון עדיין ממשיך ולא שחלה התרגלות או התמכרות לתרופה. הנתונים המובאים כאן הם ברמת ודאות גבוהה יחסית, כיוון שהם מגובים במחקרים ארוכי טווח. יחד עם זאת, רפואה אינה מקצוע של ודאות מוחלטת, ולעיתים חלק מהתסמינים של חרדה הוא להתייחס לאי הוודאות יותר מאשר לוודאות. בהמלצה על טיפול תרופתי מסתכלים על היחס בין התועלת שהתרופה מספקת לנזק אפשרי שהיא עלולה לגרום. אין ספק כי בחולים הסובלים מחרדה או דיכאון קשים עדיף לאיכות החיים ולתפקוד היומי ליטול תרופות אלו מאשר לא ליטול טיפול תרופתי כלל. [27/04/2001]

אם סבלת בעבר ממחלת הבולימיה, מומלצת בדיקת רופא כללי, שעשוי להמליץ על ביצוע בדיקות הדמיה או בדיקות דם נוספות, בדיקת רופא שיניים וטיפול / מעקב פסיכולוגי. הסיבוכים האפשריים ממחלת בולימיה בעבר הם: 1. שחיקת ציפוי האמייל של השיניים כתוצאה מהקאות חוזרות החושפות את חלל הפה למיצי קיבה חומציים, וכתוצאה מכך חורים בשיניים ורגישות בשיניים לחום וקור: ועל כך תוכלי להיוועץ ברופא השיניים שלך. 2. דלקת של הוושט, היצרויות בוושט או חזרה של תוכן קיבתי כלפי הוושט, עובדה הגורמת לכאבים וצרבות: בעיה זו מאובחנת ע"י רופא המשפחה שעשוי לשלוח אותך לבדיקות הדמיה שונות. 3. בעיה כרונית בתפקוד המעי הגס עקב שימוש יתר בתרופות משלשלות. סיבוך זה יאובחן גם הוא ע"י רופא המשפחה, עם או בלי בדיקות הדמיה נוספות. 4. סיבוכים במישור הפסיכולוגי שיכולים להיות חזרה של המחלה, הופעת אנורקסיה נרבוזה, התמכרויות לסמים ו/או אלכוהול, דיכאון וחרדה, לכן מומלצת תמיכה פסיכולוגית גם לאחר ההחלמה.

שילוב התרופות שאתה נוטל הוא שילוב נכון. יתכן שתצטרך מינון גבוה יותר של ריספרדל. לא ברור אם התופעות בתפקוד המיני קשורות לטיפול התרופתי או למצבך הנפשי הרעוע, ולכן אני חושבת שהדבר החשוב ביותר כעת הוא שתתחיל להרגיש טוב יותר מבחינה נפשית. לאחר שזה יקרה, התייעץ עם הרופא המטפל לגבי מה כדאי לעשות לגבי התפקוד המיני. יש סיכוי גדול שכאשר מצבך הנפשי הכללי ישתפר, גם התפקוד המיני יחזור לתקנו, ללא התערבות נוספת כלשהי. במצבים של עמידות ממושכת לטיפול כמו במקרה שלך, הנטייה היא לבחור בטיפול המשלב תרופות נוגדות חרדה ודיכאון ותכשיר אנטי-פסיכוטי, וטיפול כזה אתה נוטל כעת. יש לקחת בחשבון כי על מנת שהטיפול יעזור, יתכן כי תזדקק למינון גבוה של נוגדי פסיכוזה. חשוב לזכור שיש חשיבות עליונה לקשר טיפולי רציף ועקבי עם הפסיכיאטר המטפל! בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית