נוגדנים לדנ"א

בשנים האחרונות מגיעים הרופאים והחוקרים למסקנה כי לנוגדנים נגד דנ"א יש תפקיד מרכזי בהתהוות של מחלת הזאבת (הפתוגנזה), ובמיוחד בפגיעה בכליות השכיחה יחסית במחלה זו. מחלת הזאבת (לופוס) מתאפיינת מבחינת בדיקות דם בהימצאות של נוגדנים נגד הגרעין (Anti Nuclear Antibodies או ANA) בלמעלה מ-95% מהחולים במחלה. הנוגדנים העצמיים הללו מכירים מספר רב של מרכיבי גרעין, ביניהם דנ"א (DNA), רנ"א (RNA), היסטון, ומכלולים ריבנוקלאיים נוספים.

זאבת אדמנתית מערכתית (SLE) היא מחלה רב-מערכתית הפוגעת בעיקר בנשים צעירות בגיל הפוריות.
מערכות האיברים העיקריות הנפגעות במחלת הזאבת הן העור, המפרקים, משטחים נסיוביים, תאי הדם, מערכת העצבים המרכזית והכליות.

נוגדנים נגד מרכיבי גרעין מופיעים במספר רב של מחלות רימטיות ואוטואימוניות. אולם נוכחות של נוגדנים נגד דנ"א בנסיוב הרבה יותר ספציפית לאבחון זאבת (לופוס), דהיינו נוגדנים אלו בכייל גבוה מופיעים כמעט אך ורק בזאבת ולא במחלות אחרות. ברור אם כן כי לנוגדנים נגד דנ"א חשיבות מיוחדת מבחינה אבחנתית.

יש מספר הוכחות נסיבתיות הקושרות את נוגדני דנ"א לדלקת הכליות (נפריטיס) בזאבת: נוגדנים נגד דנ"א שכיחים יותר בזמן פעילות המחלה מאשר כשהמחלה בנסיגה; כייל עולה של נוגדנים נגד דנ"א מקדים פעמים רבות את ההסתמנות הקלינית; הנוגדנים שנמצאו בכליה בזמן דלקת כליות פעילה מועשרים בפעילות נגד דנ"א, כל אלה הם רמז ברור לכך שנוגדנים אלו אכן משתתפים בתהליך הפתולוגי המקומי. מספר חוקרים הוכיחו באופן ישיר יותר ומשכנע שמתן נוגדנים נגד דנ"א לחיות ניסוי הביא לשקיעת הנוגדנים בכליה, ולפגיעות אחרות המאפיינות נזק בכליות שבזאבת.

עדיין אין תשובה חד-משמעית ומדויקת לשאלה כיצד פוגעים הנוגדנים נגד דנ"א בכליה, אך הוצעו מספר הסברים אפשריים:

1. הנוגדנים נקשרים לדנ"א המצוי בדם, והמכלולים החיסוניים (Immune complexes) הנוצרים שוקעים בכליה (דרכה עובר נפח הדם לצורך סינון).

2. נוגדנים נגד דנ"א נקשרים לדנ"א או למרכיבי גרעין אחרים הנמצאים על פני הממברנה הבסיסית בפקעית הכליה (יחידת הסינון של הכליה).

3. נוגדנים נגד דנ"א אינם פתוגנים בדרך הקישור לדנ"א, אלא נקשרים בקישור צולב (Cross-reaction) לחלבונים מבניים בכליה.

4. לנוגדנים נגד דנ"א יש תכונה מיוחדת - היכולת לחדור לתאים חיים ולהפריע לחילוף החומרים ולביטוי תוכנת הגנים התוך-תאי.

בהתבסס על הידוע כיום סביר להניח שמספר מנגנוני נזק מהנזכרים לעיל מעורבים בפגיעה של הנוגדים נגד דנ"א בכליות בזאבת.
חשוב להבין איזה נוגדנים עצמיים משתתפים בתהליכי המחלה בחולי זאבת, וכיצד, וגם לשאלה זו הוצעו מספר תשובות:

1. אם נוגדנים נגד דנ"א משתתפים בגרימת הנזק לכליות, אזי חולים עם נוגדנים מסוג זה בדמם צריכים להיות במעקב אחר תפקוד הכליות, במטרה לקבוע את הטיפול המתאים.

2. הבנת התהליכים שמשתתפים בהם נוגדנים אלו מובילה להבנה טובה יותר של מהות הפגיעה בכליות בזאבת, ועם מידע זה ניתן לתכנן גישות טיפול חדשות.

טיפולים חדשניים המיועדים להפחית את ריכוז הנוגדנים נגד דנ"א בנסיוב של חולי זאבת (ובכך להפחית את הסיכוי לפגיעה בכליות), נמצאים כבר עתה בניסויים קליניים.

פרופ' חיים פוטרמן

האנציקלופדיה הישראלית לרפואה
הוצאת ידיעות ספרים 2007